בקשר כזה אין מקום להיגיון.
ההיגיון תמיד ינסה להחזיק סדר: להגיד שדבר אמור להגיע עכשיו, שזה הרגע, שזה הזמן.
אין נוסחא. אין סוף ידוע מראש.
כשנכנסים לדינמיקה באמת, לומדים לשחרר את המחשבה שמחפשת הגדרה.
כי ההיגיון אולי מבקש ביטחון, אבל הוא לא מדליק את החושים.
דווקא מה שנלקח, דווקא מה שלא מגיע בזמן, הוא זה שצורב בגוף.
המוח מגיב אחרת לגמרי כשמשהו נקטע.
הוא נכנס לדריכות: הנשימה משתנה, הדופק מתגבר, הגוף דרוך מהחוסר.
העור נהיה רגיש יותר, המבט חד יותר, כל תא ערני פי כמה.
החוסר הופך להיות דלק.
וכשזה מגיע? ההפתעה מתפרצת בעוצמה שאין לה תחליף.
נגיעה פתאומית שחותכת את האוויר, מילה שנזרקת בדיוק כשוויתרת עליה, מבט שחודר ברגע הלא צפוי: כל אלה הופכים הכל לעוצמתי פי כמה.
זה דומה למשחק מקדים שאין לו סוף ברור.
הרגעים מתארכים, המתח נבנה, והגוף נכנס לדריכות.
כל נשימה נעצרת באמצע, כל תנועה מתארכת,
החושים מתחדדים, הלב פועם מהר, אבל אין ידיעה לאן זה מוביל.
דווקא חוסר הוודאות הזה הוא שגורם להרגיש את הכל חזק יותר.
הגוף לומד להקשיב לכל רמז.
כל דבר קטן נדמה כמו גל עצום, כי הוא מתיישב על רעב שכבר בוער.
כשהמגע בסוף כן מגיע? הוא לא עוד מגע.
הוא פיצוץ של כל המתח שנבנה לפניו.
זה לא רק מה שנעשה, אלא הזמן שנשמר, החוסר שהצטבר, המשחק שלא נתן מנוחה.
וככה זה גם בחיים עצמם..
הציפייה הארוכה, החוסר של מה שחשבנו שצריך לקרות, היא שמכינה אותנו לחוויה גדולה יותר.
המתח שלפני- הוא לא פחות חשוב מהשיא. לפעמים הוא עצמו השיא.
בקשר כזה המשחק המקדים הוא לא פרולוג לפני הסצנה, הוא הסצנה עצמה.
כל המרחב הופך למתח מתמשך.
אין סוף ברור, אין "עכשיו זה יקרה".
וכשהוא מבין איך לשחק את המשחק.. כל הקשר נע סביב מניעה, השהייה והענקה.
לא מדובר בעוד אקט, אלא במרחב שלם.
והתוצאה היא התמכרות עמוקה,
לא לעונג הסופי, אלא למסע המתמשך.
בסוף הכול קורה בראש..והוא זה שמצית את הגוף