יש חביתה עם פיתה. מהיר, פשוט, ממלא. טעם שעובר מהר, מספק לרגע אבל לא משאיר זיכרון.
ויש תבשיל שהתבשל שעות. כל רכיב בו ספוג בזמן, בשכבות, בסבלנות. הטעם עמוק, מתפתח, לא יוצא מהראש. כזה שאתה אוכל ביס ועוד ביס ולא יכול לעצור
הרבה מחפשים את המהיר. כאן ועכשיו.
וזה עובד להם, וזה בסדר.
אבל כשמנסים לבנות משהו מהיר, בלי להכיר באמת את מי שמולך, בלי לקרוא אותו, זה מרגיש כמו חביתה עם פיתה..ממלא, אבל ריק מעומק.
לעומת מי שיש לו סבלנות בערמות. מי שמבין שלא בנו את רומא ביום אחד, ומוכן לתת לתהליך לקרות. הוא משקיע, הוא יודע שזו דרך, לא קצרה ולא קלה, היא תובענית וממלאת, אבל הסוף שלה שווה הכול.
זה לא קרה בבת אחת. הוא בישל אותי לאט, בסבלנות, שכבה על שכבה, טעם על טעם. וברגע שזה קרה, לא הייתה לי דרך חזרה.
כל מפגש, כל מגע, כל תגובה שלו- הוציאו ממני משהו שלא ידעתי שעוד קיים שם.
אני זוכרת את כל הדרך שלנו. כל הרגעים הקטנים שגרמו לזה להעמיק.
אף אחד לפניו לא הצליח לגעת בנקודות האלה. ידעתי שיש בי צד כזה, מין פינה נסתרת. אף אחד לא ידע לאחוז בה ולשחרר אותה. והוא כן. הוא ידע איפה ללחוץ. והוא הוציא ממני בידיוק את התגובות שהוא רצה.
אני, שתמיד הייתי שקולה, חדה, קרה, מחושבת. פתאום מצאתי את עצמי ...בהלם, הבעיה הייתה שזה לא הפסיק, מיליון פעמים אמרתי לעצמי "נו בחייאת..תסיימי כבר עם השיט הזה" ושעה אחרי מצאתי את עצמי על ארבע עם הזין שלו עמוק בגרון שלי. סעמק.
זה מוציא מאיזון. המוח מתפוצץ מרוב מחשבות. הלב דופק בלי רשות. הגוף נכנע בלי לחשוב. הוא קורא לי "מטורללת" בצחוק, ואני מבינה שזו לא בדיחה.
מה אני אגיד לכם..
דיסוננס פסיכי, אני אוהבת את זה ושונאת את זה, רוצה שזה יפסיק ולא יכולה בלי זה. מתעבת את חוסר האיזון ובו זמנית מתמכרת אליו.
מטורללת בקיצר.
שבת שלום 🖤