כשמכירים ומתחילים את ההיכרות עצמה, יש את ההתלהבות.
אם הדברים מסתדרים כמו שרוצים.. זה מתחיל ברוב הפעמים ממשיכה פיזית, מתחומי עניין משותפים, מכל מה שכל אחד מחשיב כפרמטרים החשובים לו.
זה מרגיש חדש, מסעיר, מבטיח.
אבל לפעמים צד אחד מאוד רוצה. הוא מוצא בצד השני את כל מה שהוא צריך.
מתמסר, משקיע, נותן מעצמו בלי סוף. והצד השני? כנראה לא רואה את אותה תמונה.
לא חווה את אותו חיבור. הוא לא שם!
ופה מתחילה הבעיה.
הצד שרוצה יותר מרגיש שהוא נאחז, מדמיין עתיד, מתרגש מכל פרט קטן.
אבל אם הצד השני לא שם? נוצר פער.
הפער הזה יכול לייצר חיכוך, פגיעה, ובסוף גם התרחקות.
הרבה פעמים אנחנו חושבים שויסות רגשי הוא מושג ששייך רק לילדים..
משהו שמטפלים בו בגיל צעיר, כשהכעסים מתפרצים בקלות.
אבל האמת היא שויסות רגשי מלווה אותנו בכל גיל. גם מבוגרים, עם כל הניסיון שצברו, לא תמיד יודעים לעצור את עצמם ברגע שהרגש מציף.
כשצד אחד לא מקבל את מה שהוא מצפה לו: קרבה, תשומת לב, מענה רגשי ..הוא עלול לפעול מתוך דחף.
כעס, פגיעה, עצבים, דחייה. לא מתוך כוונה רעה, אלא פשוט כי הוא לא יודע לווסת.
ושהרגש השלילי מופעל? לפעמים עושים דברים שמתחרטים עלייהם.. ממש. פוגעים במישהו סתם.
וזה בדיוק מה שמפרק לא מעט קשרים. לא חוסר רצון, לא חוסר אהבה.. אלא חוסר יכולת לנהל את הרגש ולתת לו לנהל אותנו.
וזה קשה.
קשה לעצור את עצמך כשהלב שורף.
שלא מקבלים את מה שרוצים.. שהבועה שבנית מתנפצת
קשה לבחור תגובה שקולה כשהגוף רק רוצה לפרוק.
אז בונים סיפור לעצמנו למה זה לא עבד כדי שיכאב פחות.. ומתחילים להאמין לסיפור, גם אם בפנים יודעים את האמת.
אבל בסוף? קשר אמיתי לא נבנה רק מההתלהבות והחיבור הראשוני
הוא נבנה גם מהיכולת לשאת רגשות, לא לוותר לדחפים, ולעשות את הצעד הנוסף שדורש סבלנות.
ולפעמים, הבעיה בכלל לא בויסות. אלא בחוסר ההתאמה. צד אחד כבר רואה עתיד מושלם והצד השני בכלל לא שם.
ואז כשהבועה מתפוצצת, הכאב חד פי כמה.
ברגעים כאלה צריך לעצור, לנשום, ולהבין שלא כל חיבור נועד להחזיק.
לא כל רצון יכול להפוך למציאות.
ואם זה לא מסתדר? כנראה שזה לא היה אמור להיות מלכתחילה.
שבוע טוב 🖤