יש ימים שאני לא רואה אותו.
יומיים, שלושה וזה כבר מורגש. זה לא סתם געגוע, זה פיזי.
הגוף שלי מרגיש את החוסר שלו, כאילו משהו לא מאוזן
וחוזר לאיזון שאנחנו נפגשים..
ואז מגיעים הרגעים הפשוטים. לפעמים אנחנו רק יושבים ורואים סדרה מטופשת, כזאת שלא באמת דורשת תשומת לב.
ועדיין, כל מה שחשוב זה שהוא שם. זה לא משנה אם הוא קרוב אליי או יושב קצת רחוק.
עצם זה שהוא ברדיוס שלי, שאני מרגישה את הנוכחות שלו, זה מספיק
אפילו רק בשיחה, אני נשאבת. אנחנו יושבים, אני זורקת לו שאלות סתמיות, והוא עונה.
כל מילה שלו נבלעת אצלי פנימה. אני לא רק מקשיבה, אני מרגישה אותו כשהוא מדבר.
אין מילה שלא חודרת, שאין לה משקל.
גם אחרי שהשיחה נגמרת, היא לא באמת נגמרת.
המילים שלו נשארות לרוץ בי, אני מחזירה אותן שוב ושוב, מפרקת, מרכיבה מחדש, מנסה להבין מה בדיוק הוא מרגיש, מה עבר לו בראש כשהוא אמר אותן, מה מעסיק לו את המחשבות, על מה זה יושב .
ובין כל זה, אני קולטת כמה אני רוצה לשמח אותו.
לא במחוות גרנדיוזיות ..אלא בדברים הקטנים, באיזה חיוך, במילה נכונה, בהפתעה קטנה שרק הוא יבין אותה..
משהו שבעיקר יראה לו שאני רואה אותו.
וככה, ברגעים הכי פשוטים, אני מבינה את זה חזק וברור..
הוא לא סתם חלק מהחיים שלי..
הוא הפך להיות אחד החשובים בהם.
שבת שלום🖤