הלילה רגוע, השקט של אמצע הלילה עוטף אותי.
ופתאום, מתוך חצי שינה, אני מרגישה אותו מתקרב מאחורה.
אני לא פותחת עיניים.
אבל אני מרגישה.
מרגישה אותו נצמד לגב שלי, נשימה חמה נושפת לתוך הצוואר.
הזרוע שלו עוטפת אותי, כף היד שלו מתיישבת לי על הבטן, עולה לחזה, כמו עוגן, כמו תזכורת ,שאני שלו.
הלב שלי מגיב ראשון.
לא הפחד. לא הראש.
הגוף.
האגן שלי מתחיל לזוז.
בלי פקודה. בלי מחשבה.
רק אינסטינקט.
שפשוף עדין של התחת שלי על הזין שלו,
כמעט כאילו אני בודקת אם הוא שם.
אם הוא מרגיש אותי גם שהוא ישן
והוא מרגיש.
כי אני מרגישה אותו מתקשה, דופק לי בגב,
כמו תגובה שבאה לפני המילים.
התחת שלי ממשיך לנוע..
בתנועות קטנות, לחות, חרמניות,
כאילו הכוס שלי מתעורר לפניי.
הוא כבר פועם, רטוב, מבקש אותו.
לא בפה. לא בעיניים.
רק דרך הגוף.
ופתאום, הוא נאנח בשקט.
יד אחת שלו מחליקה למטה,
מרימה את הרגל שלי קצת הצידה,
פותחת אותי בדיוק מספיק.
הוא לוחש לי לתוך השיער:
״תמיד רעבה, הא?״
אני מחייכת.. אני לא באמת צריכה לענות
הוא יודע.. כבר סיפרתי לו.. אני לעולם לא מתייבשת או מתעייפת .
הוא נכנס בי.
חודר בשקט, בעדינות שלא פוגעת בעומק.
הוא לא מזיין.
הוא נוגע.
הוא ממלא אותי.
כמו בית שחוזרים אליו באמצע הלילה.
בלי רעש. בלי אור.
רק נוכחות.
הידיים שלי לא זזות.
אני רק שם.
הוא דוחף את עצמו הכי רחוק בתוכי,
ואני לוחשת, בלי קול כמעט:
״תישאר ככה... תישאר בתוכי...״
והוא לא עונה.
רק מחזיק אותי חזק יותר,
עד ששנינו נרדמים ככה.
אני מלאה.
הוא שקט.
והחיבור בינינו..
בין רטיבות לשלווה,
מרגיש כמו מהסוג שמי שלא שייך לעולם הזה,
לא יוכל להבין לעולם.