חשבתי שאם אהיה נוכחת תמיד, אם אתן את עצמי בלי סוף,
אם לא אפסיק להתאמץ, להחזיק, להכיל, להיות..אז אהפוך לכל מה שצריך.
אז לא.
גם כשהייתי שם כל הזמן, גם כשהתאמצתי עד כאב,
זה לא הפך אותי להיות האישה שנחוצה.
יש בי הרבה צדדים..אבל לא הכל.
יש בי נתינה, יש בי עומק, יש בי לב.
אבל יש בי גם חוסרים.
מקומות ריקים, תכונות שכנראה קיימות רק באחרים.
זה מרסק לגלות שהמאמץ שלי לא תמיד מביא תוצאה...
לפעמים הוא מתפוצץ לי בפנים.
כל מה שבניתי, כל מה שחיכיתי לו? מתהפך עליי.
ואף אחד לא יודע מה הקרבתי בדרך,
כי לא שיתפתי, לא סיפרתי, לא ביקשתי, רק התאמצתי.
והתוצאה? הפוכה לגמרי ממה שציפיתי.
כל דבר שאת לוקחת על עצמך בא על חשבון משהו אחר
ולפעמים את מתאמצת לשווא.
אני לא יכולה להיות הכל ולתפוס מכל הכיוונים..לא יכולה להכריח את עצמי להיות מה שאני לא.
וכל ניסיון להחזיק בכוח? שורף אותי יותר.. כי הוא תמיד נכשל ומכאיב
זה כמו לדחוף שוב ושוב דלת נעולה, עד שהגוף שלי נמעך עליה..זה לא מוביל לשום מקום.
אז הגיע הזמן לשחרר.
להפסיק להחזיק בכוח, להפסיק לנסות להיות הכל לכולם,
להבין שלפעמים גם אם אני שם.. זה לא יספיק.
ומה שיקרה? יקרה. כי זה מתיש.
אז כנראה שאשאר מי שאני😉 עם מה שיש בי, ועם מה שאין.
הייתי חייבת להראות את התחתון גם מאחורה, וזהו! נגמרה האובססיה אליו מרגע זה 😂