אני לא קובעת מתי זה מתחיל.
לא שואלת מה הולך לקרות.
אני שלו.
הוא מחליט.
הוא קובע את הקצב, את העומק, כמה זה יכאיב, וכמה אני אודה לו על זה.
אני צעצוע.
במגרש המשחקים שלו.
הוא מחזיק אותי מהשיער
מניח אותי איפה שהוא צריך
לא שואל, לא מרכך, לא מסביר, רק עושה.
הידיים שלו מחליקות עליי לאט
כמו לבדוק עד כמה הגוף שלי כבר למד שהוא הבעלים היחיד..
הוא מסמן לי להתפשט, באותה נינוחות שבה אחרים מבקשים כוס מים.
אין בזה אגרסיביות.
רק שליטה של מישהו שיודע בוודאות שהוא לא צריך לצעוק כדי שיצייתו לו.
הוא תפס אותי בשקט, לחץ עם היד על הגב, וסידר אותי בתנוחה שהוא אוהב.
בטן על המזרן, רגליים פשוקות קלות, הפנים שלי מופנות הצידה, ואני שומעת אותו נושם.
הוא לא מיהר.
הוא רק עמד שם. הסתכל בשקט.
קרוב מדי בשביל להתעלם, רחוק מדי בשביל להרגיש.
החדר היה שקט, התאורה רכה, והעולם הצטמצם למה שקורה בדיוק עכשיו..
ושום דבר לא באמת קורה, ובכל זאת אני רועדת מבפנים.
הוא התכופף עם ברכיים על המיטה.
נשען אליי, והפה שלו ירד אל הגב שלי.
נשיקה ראשונה, בדיוק מעל עצם הזנב חמה, רכה,
הוא המשיך לעלות עם השפתיים באיטיות,
לשון עדינה, מתעכבת על כל פיסת עור,
כאילו טועם אותי, כאילו הוא כותב שם משהו סודי,
משהו שרק הגוף שלי יבין.
כשהגיע לעורף הוא נעצר.
השאיר שם נשימה ארוכה,
והשפתיים שלו רעדו לי על העור
כאילו הוא גם מתאפק.
ואז הוא לחש שקט, כמעט לא קיים..
“את לא צריכה לדעת מתי אני נוגע,
את צריכה לדעת שאני תמיד יכול”
שבת שלום 🖤