יש משהו כמעט ממכר בלספר על הכאב שלנו.
מישהו דיבר אלינו לא יפה, מישהו התרחק, מישהו לא ראה אותנו.
אז אנחנו מספרים, משתפים, מוצאים נחמה באמירה "הוא עשה לי ככה, והיא אמרה לי ככה"
זה נותן רגע של אישור, אני הצד שנפגע, אני הצודקת.
חח והאמת?
יותר קל לבכות מאשר להודות שהיינו שם יותר מדי זמן.
ששוב שתקנו כי "לא רציתי לריב", "לא רציתי להיראות דרמה", "הוא בטח לא התכוון"
עצבים וכעס לא פותרים שום דבר, זה נטו לפרוק ולא להתמודד עם הבעיה האמיתית.
קל להאשים ולשים את עצמנו בצד הנפגע, הכועס והמאשים..
האמת הקשה יותר היא לא מה שעשו לנו..אלא מה שאנחנו אפשרנו.
עצם זה שלא עצרנו את זה ברגע הראשון, עצם זה שנתנו לזה להימשך, זה מה שהפך את זה ל"מקובל"
ולפעמים, זה אפילו לא רוע.
האדם שמולנו לא תמיד מודע.
לפעמים מי שפגע בכלל לא ידע שהוא פוגע.
כי אנחנו לימדנו אותו שזה בסדר.
שהוא יכול. שאנחנו נבלע, נסלח, נשתוק.
הרגל שלנו לשתוק, הרגל שלו לקחת.
וזה ממשיך, עד שיום אחד אין כבר מה לקחת,
כי נשארת רק העייפות.
אז כן, אולי הוא באמת עשה לך משהו לא יפה.
אבל את זו שנתת לזה להימשך.
את זו שראתה, הבינה, ועדיין קיוותה שזה יעבור לבד.
והוא התרגל, כמו שילד מתרגל שאמא תמיד תסדר אחריו, או כמו חבר שמתקשר רק כשהוא צריך משהו,
אנחנו מעולם לא אמרנו שלא מתאים לנו להיות הכתובת לזה.
ואז אנחנו נשברים.
לא כי הוא השתנה, אלא כי אנחנו סוף סוף רואים כמה ויתרנו.
על גבול, על שקט פנימי, על כבוד עצמי.
אולי הגיע הזמן להפסיק לשאול "למה הוא עשה לי את זה"..
ולהתחיל לשאול "למה אני נשארתי שם כל הזמן הזה"
כן כן..
יום אחד את מתעוררת ומבינה שהוא כבר לא רואה אותך, כי את הפסקת לראות את עצמך הרבה לפני.
סופ"ש הגיע 🥳