אני לא מנותקת מהמציאות.
אני כן מחוברת לפן הרוחני, אבל ברמה בריאה.
אני מאמינה במה שאני רואה.
במה שאני חווה.
במה שהגוף יודע לפני שהמחשבה מתערבת.
ויש דברים שאפשר להסביר בשקט,
ויש דברים שפשוט מגיעים ופוגעים בדיוק במקום שאין עליו מילים.
ופה...
זה לא היה משהו שאפשר להתעלם ממנו.
משהו עמוק יותר.
מוכר.
ישן מאוד.
חדש לגמרי.
משהו שנכנס לחיים כמו דלת שנפתחה מבפנים.
מהחיבורים שנכנסים כמו סערה לחיים שלך כדי להזכיר לך מי את, מי את באמת.
לא סיפור אהבה רומנטי, לא פרפרים, לא חלום.
יותר כמו מראה.
עמוקה. כנה. לפעמים קשה.
להבה תאומה היא לא זו שמלטפת אותך ואומרת יהיה בסדר.
היא זו שמורידה את כל השכבות, אחת אחת, עד שנשארת... את.
בלי סיפור.
בלי דמות.
בלי מסכה.
היא לא באה להרגיע אותך
היא באה להעיר אותך.
וזה לא תמיד נעים.
היא שואלת את השאלות שאף אחד לא העז לשאול.
מעמידה אותך מול דברים שחשבת שכבר פתרת.
מראה איפה את צורחת בפנים, גם כשבחוץ את מחייכת.
היא לא מנסה להציל.
היא לא מנסה לרכך.
היא פשוט מציבה אמת.
וזה המקום שבו את גדלה.
וזה מה שזה בידיוק..
לא כי הוא מדריך.
לא כי הוא מחנך.
כי הוא רואה.
באמת רואה.
החיבור הזה לא נועד לקחת לך כוח,
הוא נועד להחזיר לך אותו.
לא תלות
לא החזקה
לא להיות "חצי" שמחפש חצי
אלא להיות שלמה.
ולהיפגש עם מישהו שגם הוא בדרך לשם.
זה מסע.
שבו כל צד גדל אל עצמו,
ואז יחד נוצר משהו שלא צריך להחזיק בו בכוח.
הוא לא ניסה להגן עליי מהמציאות,
הוא פשוט אמר אותה.
בלי לייפות,
בלי להרגיע,
בלי לשקר בשביל לרכך...
וזה כאב!
אבל זה גם החזיר אותי לחיים.
כל פעם שנפלתי?
הוא לא אסף אותי מהרצפה
הוא חיכה..
והאמין בי שאקום לבד,
לא מתוך אכזריות
מתוך ידיעה.
הוא ידע מי אני יכולה להיות
עוד לפני שאני ידעתי.
זה לא חיבור שבא "להחזיק אחד את השנייה"
זה חיבור שבא להזכיר לכל אחד מי הוא.
האור שם,
לא כי הוא נותן אותו..
אלא כי הוא מצית אותו בתוכך.
הגוף נרגע,
אין דרמה.. יש בעיקר שקט של בית
הנפש נפתחת
והלב מפסיק לפחד מעצמו.
החיבור לא נשען על מילים, ולא נבנה מהבטחות.
הוא נולד מהידיעה העמוקה שלא צריך מסכות כדי להישאר.
שלא צריך להיאחז כדי להיות קרוב.
שלא צריך להתכווץ כדי לאהוב.
זה קשר שנשאר לא כי הוא קל,
אלא כי הוא נכון.