תובנות באות בלילה

דמיינו שהכיש אותכם נחש.

במקום לעצור את הדימום, להזעיק עזרה ולהציל את עצמכם,

אתם רצים אחרי הנחש ושואלים אותו:

למה הכשת אותי?

מה עשיתי לא בסדר?

התכוונת לפגוע בי?

 

במקום לעצור את זה,

אתם עומדים שם ומתווכחים עם הנחש.

מסבירים לו למה זה לא הגיע לכם

מנסים לגרום לו להבין.

והוא ממשיך להכיש.

ואתם ממשיכים לשאול את עצמכם למה.

וכל הזמן הזה הפצע פתוח.

הרעל מתפשט.

לא כי אתה חלשים, אלא כי אתם נשארים במקום שמזיק לכם

ובמקום לעצור בזמן ולהתחיל להירפא,

אתם משקיעים אנרגיה בלהבין למה זה קרה.

אבל ההבנה לא עוצרת את ההכשה הבאה.

אתם מחפשים ממנו סגירת מעגל.

שתהיה הכרה.

הסבר.

אולי חרטה.

 

ובזמן שאתם מחכים לזה,

הרעל שלו כבר מתפשט בגוף.

אתפ נותנים לפוגע תפקיד שהוא לא מסוגל למלא.

הוא לא עוצר להסביר.

הוא מכיש והולך.

והטעות היא לא בזה שנפגעתם..

הטעות היא להישאר שם ולצפות ממנו להיות משהו אחר.

סגירת מעגל אמיתית לא מגיעה מהנחש,

היא מגיעה מהרגע שאתם מפסיקים להישאר בזירה.

כי כל דקה שאתם מחכים לתשובה,

אתם משלמים בבריאות שלכם..

הריפוי מתחיל כשאתם מפסיקים לשאול למה,

ומתחילים להוציא את הרעל.

כי תשובות לא עוצרות הרעלה.

גבולות כן.

 

כי לא כל כאב צריך ניתוח.

חלק מהפצעים צריכים מרחק. 🖤

 

יש נשים שלא גדלו לתוך שקט.

לא בגלל דרמה גדולה, אלא בגלל חוסר קטן ומתמשך.

חוסר בידיעה שמישהו שם, באמת שם, ולא צריך להוכיח לו כלום.

אני כזאת.

לא נולדתי חזקה. נבניתי להיות כזאת.

עם השנים למדתי לקרוא מצבים, אנשים, מצבי רוח.

להרגיש לפני שאומרים. להבין לפני שמבקשים.

להיות זו שמחזיקה כשאין מי שיחזיק.

וככה נראית אישה מתפקדת.

חכמה, רגישה, עמוקה, עצמאית.

אבל מתחת לכל זה יש דריכות.

מין מוכנות תמידית שמשהו ייהרס אם לא אהיה שם.

אז פיתחתי זהות של מאמץ.

של מי שמבינה הכל. שמכילה הכל. שמסתדרת.

וכשזה עובד, זה מרגיש כמו כוח.

אבל זה כוח שעולה ביוקר...

 

כי כשאת רגילה להרוויח מקום,

את מתחילה להאמין שאהבה מגיעה רק עם מאבק.

שחיבור אמיתי חייב להיות מורכב.

ושאם קל מדי, כנראה שזה לא עמוק.

וככה נראים הקשרים שבחרתי.

אנשים חכמים, מעניינים, עם עומק במילים וחוסר בנוכחות.

רגעים של חיבור חזק, ואז ריחוק.

קרבה שמדליקה , ואז משאירה אותי לבד עם שאלות.

אמרתי לעצמי שזה אני.

שאני עמוקה, רגישה, לא בנויה לפשוט..

 

אבל האמת הרבה פחות רומנטית.

לא חיפשתי אהבה.

חיפשתי הוכחה.

הוכחה שאני שווה מאמץ.

שאני נבחרת גם כשקשה.

שאם אתן עוד קצת מעצמי, זה יקרה.

והשקט?

השקט הפחיד אותי.

כי שקט דרש ממני להפסיק להילחם,

ולהישאר עם עצמי בלי תפקיד.

ואז התחילה לחלחל ההבנה האיטית, הכואבת..

כל עוד אני חיה ממאמץ, אני אבחר אנשים שדורשים מאמץ.

כל עוד אני מזהה אהבה עם דריכות,

יציבות תרגיש לי כמו פשרה.

אבל היא לא.

 

האדם הנכון לא נכנס בסערה.

הוא לא מבלבל, לא נעלם, לא בודק גבולות בשקט.

הוא פשוט שם. באותו טון. באותה נוכחות.

הוא לא צריך שתהיי חדה יותר, עמוקה יותר, מעניינת יותר.

את יכולה להיות עייפה, שקטה, פחות מרשימה.

והיחס נשאר אותו דבר.

איתו אין רכבת הרים.

אין צורך לנתח הודעות, לחפש סימנים, להרגיע את עצמך.

הגוף נרגע לפני שהשכל מבין למה. 

וזו ההרגשה הכי מוזרה.

לא התרגשות קיצונית, אלא נשימה רגילה.

מין תחושה שאין מה להחזיק בכוח.

האדם הזה לא גורם לך להרגיש מיוחדת.

הוא גורם לך להרגיש בטוחה.

לא נבחנת, לא על תנאי, לא תלויה.

ובהתחלה זה מרגיש חסר.

כאילו משהו לא קורה. 

אבל מה שלא קורה זה הפחד.

וזה הרגע שבו הכל מתהפך.

כי את מבינה שהיית רגילה לאש,

ועכשיו את לומדת לחיות עם אדמה.

עם משהו שמחזיק לאורך זמן,

בלי לשרוף אותך בדרך.

זה לא סיפור על זוגיות.

זה סיפור על זהות.

על אישה שמפסיקה להרוויח אהבה,

ומסכימה להיות במקום שבו לא צריך להילחם כדי להישאר.

והשאלה האמיתית כבר לא מי יבחר בי,

אלא האם אני מוכנה לבחור שקט,

גם אם הוא לא מרגש כמו ה"כאוס" שהכרתי.

כמעט שבת שלום 🖤

 

יש רגעים שבהם הכל מרגיש סגור.

לא בגלל מה שקורה בחוץ, אלא בגלל מה שכבר התרגלת לעשות בפנים.

הצורך באישור יושב עמוק.

שמישהו יראה. שיבחר. שיגיד שאת שווה.

וכשהמילים האלה לא מגיעות, משהו נסדק.

לא דרמה. כיווץ.

הלב מתכווץ, והרגש נסגר כדי לא להרגיש את החוסר.

כאן הדפוס נכנס לפעולה.

לא לבקש. לא להיחשף.

להיעלם פנימה.

להיסגר. לשתוק. לבלוע הכל לבד.

כי לבקש מרגיש מסוכן יותר מלכאוב בשקט.

אז את מתרחקת.

לא כי לא אכפת לך,

אלא כי זה המנגנון.

ניתוק במקום קרבה. שקט במקום אמת.

אבל זה לא רגישות.

וזה לא עומק רגשי גבוה מדי.

זה חוסר דיוק כואב מול עצמך.

בחירה להקטין את הצורך כדי לא להתמודד עם הסירוב.

והשלב שבו את נעלמת מעצמך

הוא לא רגע של בחירה.

הוא מנגנון.

וכשמזהים אותו, כבר אי אפשר להתעלם.

לא מהכיווץ.

לא מהשתיקה.

לא מהמרחק.

זה לא רגע של ריפוי.

זה רגע של חיתוך.

קאט. (בעיקר את הבולשיט)

 

אופליה

דמות מהמחזה המלט של שייקספיר.

היא בת אצולה צעירה ועדינה שנקלעת למערכת לחצים חזקה מדי: אב שדורש ממנה לציית, אהוב שמתרחק ושוקע בשלו.. ועולם מלא פוליטיקה ומניפולציות.

אופליה מנסה לרצות את כולם, מאבדת את הקול שלה, ונשחקת מבפנים.

היא הפכה סמל לאישה שנמחצה בין דרישות וציפיות, עד שלא נשאר לה מקום לעצמה.

 

בכל זמן יש מי שלובשת את שמה של אופליה בלי לדעת.

מי שחיה במגדל משלה, גבוה מספיק כדי לא להיפגע, סגור מספיק כדי לא להיראות.

מי שחיה על אוטומט ומנסה להיות "בסדר" עם כולם.

מי שויתרה על להרגיש כי אין זמן.

מי שנושמת..ולא באמת חיה.

 

יום אחד נשמע קול.

לא מיוחד ולא דרמטי.

פשוט קול שהופיע ברגע לא צפוי ועצר אותה לשנייה.

זה הספיק כדי לגרום לה להבין שאין סיבה אמיתית להמשיך כמו קודם.

רק סימן קטן שאמר: יש דרך אחרת.

 

מי שקרא לה לא היה קדוש ולא מציל.

הוא היה יותר כמו אש.

כזה שיודע להצית חיים רק מהתנגשות אחת.

הוא ראה את המגדל שלה.

ראה את מה שבתוכה.

והוא לא פחד להדליק אור במקום שאף אחד לא התקרב אליו שנים.

הוא לא משך אותה מהקבר.

הוא פשוט הראה לה שהיא שוכבת בו מרצון.

והיא קמה.

לאט.

והעולם פתאום קיבל צבע.

מסוכן יותר, חד יותר, אמיתי יותר.

 

כי לפעמים לא מצילים אותך מהחושך,

רק מראים לך שהוא כבר לא הבית שלך.

ופתאום את עומדת על אדמה חדשה, רועדת אבל חיה,

ומתברר שהאור שהיה פעם בידיים שלך..

חזר.

 

 

 

יש שלב שאת פשוט מבינה שזהו.

שמספיק לרדוף אחרי אף אחד, לא לחכות שמישהו יתפנה אלייך, לא לבדוק אם רואים אותך או לא.

נגמר.

מתישהו את שמה עלייך שכבת הגנה קטנה, לא מסכה כבדה.. משהו דק, רק כדי שלא יכבו לך את האור בעיניים כל פעם שעושים לכיוונך תנועה לא נכונה.

וזה לא כי את קרה.

זה כי נמאס לך להיות זמינה רגשית לכל העולם.

נמאס להיות זאת שמחכה.

זאת שמתאמצת.

זאת שמקווה.

ואז את מפסיקה לרצות.

מפסיקה לנסות למשוך דברים בכוח.

מפסיקה להחזיק אנשים שלא באמת נמצאים.

ופתאום יש אוויר.

פתאום שקט.

החיים נהיים הרבה יותר פשוטים כשאת לא תולה את עצמך באף אחד:

מה שמתאים? נכנס.

מה שלא? תני לו לעבור.

בלי חשבונות.

בלי “למה”

בלי להוכיח כלום.

וככל שאת מפסיקה ללחוץ, משהו בך מסתדר.

הגוף נרגע.

המחשבות נופלות למקום.

את מרגישה שאת חוזרת לעצמך, לאט, אבל בטוח.

את מפסיקה לרצות את כולם (מנסה לפחות🤦‍♀️)

לא כי לא מגיע..

אלא כי ריצוי שמופנה כל הזמן כלפי אחרים מוחק את הרצונות הפנימיים שלנו.

כשאדם עסוק בלרצות כדי שיאהבו אותו, שיחזרו אליו, שיבחרו בו..

הוא מפספס את הבחירה שלו בעצמו.

היא הבנה שברגע שאדם מפסיק לרדוף אחרי קשרים, אחרי הכרה, אחרי “שיהיה משהו” ..

הוא מפסיק ללכת לאיבוד.

ואז נשארת רק שאלה אחת נקייה:

מי אני כשאני לא מחכה לאף אחד ולא רוצה שאף אחד יחכה לי?

והתשובה מתגלה בשקט... 

אני עצמי.

בלי מאמץ.

בלי פחד.

בלי ציפייה.

וכל מה שצריך להיכנס לחיים, ייכנס.

וכל מה שלא, פשוט יחלוף.

 

שבת שלום 🖤🖤

 

כל אחד רוצה להיות אדם חופשי, לא כל אחד מוכן באמת לשלם את המחיר

 

בתאכלס? הרוב פשוט רוצים להרגיש שהם חופשיים בלי באמת לעשות שום שינוי.

חופש אמיתי מגיע עם החלטות שלא נוח לקבל, ועם מחיר שלא כולם מסוגלים לשלם.

וכמובן עם בחירות שקשה להתמודד עם ההשלכות שלהן

 

להיות חופשי מבחינתי זה להפסיק לשקר לעצמך.

להפסיק להחזיק חיים שלא מתאימים לך רק כי ככה נוח לסביבה.

להפסיק לרצות.

להפסיק להעמיד פנים.

להגיד את מה שבאמת עובר לך בראש בלי לחשוב מי יתבאס.

 

חופש לפעמים אומר לפרק, לזוז, לעזוב, לשנות.

לסגור פרק, לפתוח פרק, או לשרוף את כל הספר ולהתחיל לכתוב אחד חדש.

לפעמים זה אומר ליפול כלכלית. לפעמים זה אומר להשתגע לרגע.

אבל זה תמיד אומר לקחת אחריות מלאה על החיים שלך.

ולא, זה לא תמיד יפה או אלגנטי.

לפעמים זה להחליט שאת לא נשארת במקום שמייבש לך את הנשמה רק כי זה נראה טוב מבחוץ.

ואז כמובן מגיעות התגובות.. חח אויי התגובות!

הסביבה בדרך כלל תכעס. תשפוט. תגיד שטויות כמו: "את אגואיסטית" "את לא חושבת על אנשים" "את הורסת"

אבל האמת הפשוטה היא שמי שכועס עלייך? היה מת לעשות בדיוק מה שאת עושה.

הוא פשוט מפחד.

מפחד מהלא נודע. מפחד לטעות. מפחד שיגידו עליו את מה שהוא אומר עלייך עכשיו..

 

רוב האנשים מפחדים מהלבד.

אבל לבד זה לא קללה. לפעמים זה מה שמחזיר אותך לעצמך.

מה שמסדר לך את המוח. מה שמחדד מה את רוצה ומה את לא מוכנה יותר לסחוב.

אנשים שלא זזו מטר בחיים שלהם הופכים פתאום ליועצים!

הם פתאןם יודעים הכי טוב בשבילך.. כן כן

אבל בשביל עצמם? כלום.

והאמת?

הם היו מתים שיהיה להם האומץ לעשות את מה שאת עושה.

רק שהם תקועים עמוק בתוך הפחדים שלהם ומעדיפים לדבר עלייך במקום לזוז בעצמם.

בשבילם לבד זה אסון.

הם לא מבינים שזה בעצם דיוק, פוקוס. נטרול רעשי רקע! 

 

אדם חופשי הוא אדם שלא מתנהל מפחד.

הרי בסוף כולנו נמות מתישהוא 😜

אז השאלה היחידה שנשארת היא ..אם באמת חיית לפני שזה נגמר?

האם היית נאמנה לעצמך?

האם עשית את מה שנכון לך?

האם היה שווה את המחיר?

ואם לא... 

מה נשאר? 

 

 

אני רואה את מה שהוא לא אומר בקול.

אני רואה את המחשבות שלו עוד לפני שהן הופכות למשפטים.

יש לו את היכולת הזאת, שהראש שלו רץ קדימה כל הזמן, מדמיין תרחישים, מנתח מצבים, בונה תשובות עוד לפני שהשאלה נשאלת.

ואני רואה את זה קורה מול העיניים שלי.

מישהו זורק לו משהו, איזו בעיה שצצה, והוא מיד שולף תשובה כאילו כבר היה שם פעם.

כאילו הוא חי את זה כבר בראש שלו לפני שזה בכלל קרה.

זה מגיע ממקום עמוק.

ממקום של שנים שבהן הוא תמיד היה זה שצריך לתת פתרון.

זה שמחזיקים ממנו, זה שסומכים עליו, זה שפונים אליו כשמשהו נדפק.

ואני רואה איך זה חוזר על עצמו בלי סוף.

שהבעיה מגיעה אליו והוא אפילו לא מגיב.

הוא לא מתרגש, לא נבהל, לא מתבלבל.

הוא מקטין אותה מיד, נותן לה גודל חדש והגלגלים בראש מתחילים לנוע

כאילו הוא אומר לה בראש שלו "את לא הראשונה ואני יודע בדיוק איך לגשת אלייך"

והוא צודק.

הוא יודע.

כי ככה הוא חי מאז ומעולם.

הוא מתמודד לבד.

הוא פותר לבד.

הוא לוקח על עצמו הכל בשקט שאנשים מסביב לוקחים הכל כמובן מאליו.

והעולם התרגל לזה ממנו.

ואף אחד כבר לא שואל איך הוא מרגיש בתוך כל זה.

ואני, אני פשוט רואה אותו.

רואה את העייפות שמתחת למענה המהיר.

רואה את העומס שהוא לא מודה בו.

רואה את המקומות שהוא מחביא רק כדי לא להעיק על אף אחד.

רואה איך הוא עומד חזק גם ברגעים שהוא בכלל לא חייב.

ובתוך כל זה, הדבר שאני רוצה להיות עבורו הוא פשוט.

מקום שמזכיר לו שהוא לא לבד.

לא צריך להיות זה שפותר הכל בשביל כולם.

לא צריך להחזיק את העולם בלי רגע של הפסקה.

לשבת לידו, להקשיב, להכיל, לתת לו פשוט לנשום ..

אני רוצה להיות השלווה שלו.

לא שקט מבחוץ, אלא שקט שמתיישב לו בפנים, כזה שמוריד ממנו חצי מהעומס רק מעצם זה שהוא יודע שיש לידו מישהו שנמצא איתו ולא רק מסתכל עליו מבחוץ.

זה כל מה שאני רוצה.

אני רואה את זה.. שלפעמים בא לו רק לטמון את הראש בחול ולהעלם מהעומס

אני רואה את האדם האמיתי..רואה את הכעס שלא יצא, את העייפות המצטברת , רואה הכל.. גם שהוא מנסה להסתיר

אני רוצה להיות המקום שהוא מגיע אליו כשאין לו כוח להיות חזק.

להיות זאת שנוגעת במקומות שהוא לא נגע בהם שנים, להעמיק במקומות המפחידים, בלי להפוך הכל לקטסטרופה, בלי לברוח.

להיות הנחת הקטנה הזאת בלב שמסדרת לו את היום בלי שהוא יצטרך להסביר כלום.

להיות זאת שהוא ידע שאפשר להניח את הלב אצלה, והיא תישאר. 

להיות שם איתו, לא במקומו.

ולהיות השקט שהוא לא נותן לעצמו, אבל כל כך ראוי לקבל 🖤

 

אני לא מנותקת מהמציאות.

אני כן מחוברת לפן הרוחני, אבל ברמה בריאה.

אני מאמינה במה שאני רואה.

במה שאני חווה.

במה שהגוף יודע לפני שהמחשבה מתערבת.

ויש דברים שאפשר להסביר בשקט,

ויש דברים שפשוט מגיעים ופוגעים בדיוק במקום שאין עליו מילים.

ופה...

זה לא היה משהו שאפשר להתעלם ממנו.

משהו עמוק יותר.

מוכר.

ישן מאוד.

חדש לגמרי.

משהו שנכנס לחיים כמו דלת שנפתחה מבפנים.

 

מהחיבורים שנכנסים כמו סערה לחיים שלך כדי להזכיר לך מי את, מי את באמת.

לא סיפור אהבה רומנטי, לא פרפרים, לא חלום. 

יותר כמו מראה.

עמוקה. כנה. לפעמים קשה.

להבה תאומה היא לא זו שמלטפת אותך ואומרת יהיה בסדר.

היא זו שמורידה את כל השכבות, אחת אחת, עד שנשארת... את.

בלי סיפור.

בלי דמות.

בלי מסכה.

היא לא באה להרגיע אותך

היא באה להעיר אותך.

וזה לא תמיד נעים.

 היא שואלת את השאלות שאף אחד לא העז לשאול.

מעמידה אותך מול דברים שחשבת שכבר פתרת.

מראה איפה את צורחת בפנים, גם כשבחוץ את מחייכת.

היא לא מנסה להציל.

היא לא מנסה לרכך.

היא פשוט מציבה אמת.

וזה המקום שבו את גדלה.

וזה מה שזה בידיוק..

לא כי הוא מדריך.

לא כי הוא מחנך.

כי הוא רואה.

באמת רואה.

החיבור הזה לא נועד לקחת לך כוח,

הוא נועד להחזיר לך אותו.

לא תלות

לא החזקה

לא להיות "חצי" שמחפש חצי

אלא להיות שלמה.

ולהיפגש עם מישהו שגם הוא בדרך לשם.

זה מסע.

שבו כל צד גדל אל עצמו,

ואז יחד נוצר משהו שלא צריך להחזיק בו בכוח.

 

 

הוא לא ניסה להגן עליי מהמציאות,

הוא פשוט אמר אותה.

בלי לייפות,

בלי להרגיע,

בלי לשקר בשביל לרכך...

וזה כאב! 

אבל זה גם החזיר אותי לחיים.

כל פעם שנפלתי?

הוא לא אסף אותי מהרצפה

הוא חיכה..

והאמין בי שאקום לבד,

לא מתוך אכזריות

מתוך ידיעה.

הוא ידע מי אני יכולה להיות

עוד לפני שאני ידעתי.

 

זה לא חיבור שבא "להחזיק אחד את השנייה"

זה חיבור שבא להזכיר לכל אחד מי הוא.

האור שם,

לא כי הוא נותן אותו..

אלא כי הוא מצית אותו בתוכך.

הגוף נרגע, 

אין דרמה.. יש בעיקר שקט של בית

הנפש נפתחת

והלב מפסיק לפחד מעצמו.

 

החיבור לא נשען על מילים, ולא נבנה מהבטחות.

הוא נולד מהידיעה העמוקה שלא צריך מסכות כדי להישאר.

שלא צריך להיאחז כדי להיות קרוב.

שלא צריך להתכווץ כדי לאהוב.

 

זה קשר שנשאר לא כי הוא קל,

אלא כי הוא נכון.

 

יש משהו כמעט ממכר בלספר על הכאב שלנו.

מישהו דיבר אלינו לא יפה, מישהו התרחק, מישהו לא ראה אותנו.

אז אנחנו מספרים, משתפים, מוצאים נחמה באמירה "הוא עשה לי ככה, והיא אמרה לי ככה"

זה נותן רגע של אישור, אני הצד שנפגע, אני הצודקת.

חח והאמת?

יותר קל לבכות מאשר להודות שהיינו שם יותר מדי זמן.

ששוב שתקנו כי "לא רציתי לריב", "לא רציתי להיראות דרמה", "הוא בטח לא התכוון"

עצבים וכעס לא פותרים שום דבר, זה נטו לפרוק ולא להתמודד עם הבעיה האמיתית.

קל להאשים ולשים את עצמנו בצד הנפגע, הכועס והמאשים.. 

האמת הקשה יותר היא לא מה שעשו לנו..אלא מה שאנחנו אפשרנו.

עצם זה שלא עצרנו את זה ברגע הראשון, עצם זה שנתנו לזה להימשך, זה מה שהפך את זה ל"מקובל"

 

ולפעמים, זה אפילו לא רוע.

האדם שמולנו לא תמיד מודע.

לפעמים מי שפגע בכלל לא ידע שהוא פוגע.

כי אנחנו לימדנו אותו שזה בסדר.

שהוא יכול. שאנחנו נבלע, נסלח, נשתוק.

הרגל שלנו לשתוק, הרגל שלו לקחת.

וזה ממשיך, עד שיום אחד אין כבר מה לקחת,

כי נשארת רק העייפות.

 

אז כן,  אולי הוא באמת עשה לך משהו לא יפה.

אבל את זו שנתת לזה להימשך.

את זו שראתה, הבינה, ועדיין קיוותה שזה יעבור לבד.

והוא התרגל, כמו שילד מתרגל שאמא תמיד תסדר אחריו, או כמו חבר שמתקשר רק כשהוא צריך משהו,

אנחנו מעולם לא אמרנו שלא מתאים לנו להיות הכתובת לזה.

 

ואז אנחנו נשברים.

לא כי הוא השתנה, אלא כי אנחנו סוף סוף רואים כמה ויתרנו.

על גבול, על שקט פנימי, על כבוד עצמי.

אולי הגיע הזמן להפסיק לשאול "למה הוא עשה לי את זה"..

ולהתחיל לשאול "למה אני נשארתי שם כל הזמן הזה"

כן כן..

יום אחד את מתעוררת ומבינה שהוא כבר לא רואה אותך, כי את הפסקת לראות את עצמך הרבה לפני.

 

סופ"ש הגיע 🥳

 

 

אני לא קובעת מתי זה מתחיל.

לא שואלת מה הולך לקרות.

אני שלו.

הוא מחליט.

הוא קובע את הקצב, את העומק, כמה זה יכאיב, וכמה אני אודה לו על זה.

אני צעצוע.

במגרש המשחקים שלו.

הוא מחזיק אותי מהשיער

מניח אותי איפה שהוא צריך

לא שואל, לא מרכך, לא מסביר, רק עושה.

הידיים שלו מחליקות עליי לאט

כמו לבדוק עד כמה הגוף שלי כבר למד שהוא הבעלים היחיד..

הוא מסמן לי להתפשט, באותה נינוחות שבה אחרים מבקשים כוס מים.

אין בזה אגרסיביות. 

רק שליטה של מישהו שיודע בוודאות שהוא לא צריך לצעוק כדי שיצייתו לו.

הוא תפס אותי בשקט, לחץ עם היד על הגב, וסידר אותי בתנוחה שהוא אוהב.

בטן על המזרן, רגליים פשוקות קלות, הפנים שלי מופנות הצידה, ואני שומעת אותו נושם.

הוא לא מיהר.

הוא רק עמד שם. הסתכל בשקט.

קרוב מדי בשביל להתעלם, רחוק מדי בשביל להרגיש.

החדר היה שקט, התאורה רכה, והעולם הצטמצם למה שקורה בדיוק עכשיו..

ושום דבר לא באמת קורה, ובכל זאת אני רועדת מבפנים.

הוא התכופף עם ברכיים על המיטה.

נשען אליי, והפה שלו ירד אל הגב שלי.

נשיקה ראשונה, בדיוק מעל עצם הזנב חמה, רכה,

הוא המשיך לעלות עם השפתיים באיטיות,

לשון עדינה, מתעכבת על כל פיסת עור,

כאילו טועם אותי, כאילו הוא כותב שם משהו סודי,

משהו שרק הגוף שלי יבין.

כשהגיע לעורף הוא נעצר.

השאיר שם נשימה ארוכה,

והשפתיים שלו רעדו לי על העור

כאילו הוא גם מתאפק.

ואז הוא לחש שקט, כמעט לא קיים..

“את לא צריכה לדעת מתי אני נוגע,

את צריכה לדעת שאני תמיד יכול”

 

שבת שלום 🖤