לפני חודש. 16 באוקטובר 2024 בשעה 8:05
זה היה אחד מהדברים הראשונים בגבולות שלי.
מדיקל מחטים.
אני לא קיצונית, אני לא מזוכיסטית פז"מניקית, ויש גבול לכל תעלול.
ואז נחשפתי לעוד ועוד יצירות מדיקל מחטים.
ציורים במחטים, והרי אני מאותה משפחה- גם מציירת במחטים ודיו.
בתור מקעקעת זה רק טבעי לי עולם המחטים על עור.
על כך נוספה תחושת בטן חזקה שזה פשוט יתאים, כמו פאזל.
חיכיתי לאדם הנכון, שייתן לי חוויה ראשונה נעימה ומלטפת. למזלי, במהלך פליי11 שנרשמתי אליו (פליי שלישי שלי ברצף! לא היתה גלידה 🫤 אבל היו מלא ממתקים) היה האדם המדוייק למשימה - דום אלפא.
באירוע הפליי הביתי אצל הכומר עם שחקני פליי שהם כמו משפחה- קיבלתי שידוך לסשן עם חבר קרוב של הכומר, האדון והמנטור ששומר עליי מאז שאני גורה שלומדת לצעוד בעולם הבדס''מ. עברנו תיאום ציפיות, ידעתי שלא אהפוך למלאכית מדיקל בערב אחד. וסמכתי עליו, ידעתי שמה שיבחר בשבילי- יהיה הכי טוב.
התחלנו לאט, שתיים, שלוש מחטים.
"איך זה מרגיש לך?" שאל אותי דום אלפא כשהנשלטת שלו קטנה מלווה מהצד ותומכת ברגישות ומתיקות.
טוב, מעניין, עוד, בבקשה עוד 🩷
"עשר מחטים גורה, את ממש אמיצה"
אני אמיצה? אני קופצת למשמע פלוגר ושוט רכיבה שנשמעים מסביבתי בסשנים מקבילים של שחקני הפליי הנוספים שנמצאים בספייס שלהם. אני פוחדת מכל סטירת ישבן. אמיצה?
עשרים ואז שלושים. התפיסה של דום אלפא בבשר שלי מדגדגת לפני כל מחט ומחט. חלק נכנסות כמו מחט לחמאה בטמפרטורת חדר. חלק צובטות, אבל רק קצת.
מוזר, אני מתחילה לפקפק ביכולת הגוף שלי לזיהוי כאב. אני מנסה לחזות כמה תכאב המחט הבאה ומפספסת.
הוא כל כך עדין. אני מרגישה את רמת הריכוז שלו וכמות החמלה והליטוף בכל מחט. הוא מלטף אותי במחטים.
"תנוחי גורה, היצירה הושלמה להיום"
אני נחה עם הראש בין הידיים שלי על השולחן עם המזרון שהכינו מבעוד מועד לסשן שלי.
"פה גדול"
אני פותחת למשמע קול מוכר, קולו הלוחש והאבהי של הכומר שלי וטועמת גומי נחשושי טעים ומתוק!
"עוד אחד, מגיע לך" הוא מכניס לי לפה עוד ממתק לאפטר קייר ומלטף את ראשי.
זרמים של וורוד זורמים לי בגוף. וורוד ונצנצים. אופוריה.
תודה
🩷