היום בפעם הררשונה הורדתי חולצה ורצתי בחזיית ספורט ומכנסיים שלא מביישים את הצלוליטיס בירכיים
אבל זה בדיוק הסיפור, מבינים?
הסיפור שלי הוא על ילדה שמגיע לה לתפוס את המקום הזה. לחשוף את הצלקות את השומנים שקופצים בכל צעד, את הפנים האדומות בלי טיפה של איפור שישמר אותן עדינות. RAW. אני בשר חי ואדום. אני חזקה בטירוף אבל גם חלשה. אני רגישה כמו מים אבל גם אדישה. הכל מהכל, טירוף של חוויות וחושים, אני לומדת לרוץ ונופלת. אתמול ביוגה בשיעור החמישי שלי בסך הכל, נכנסתי לתנוחת עורב ותוך שנייה התרסקתי על הפנים. לא יכולתי שלא לגחך על הסיטואציה שכן, לא מזמן התרסקתי על הלב. אז מה זה כמה שניות של כאב פיזי?
אם כבר, זה הסוג המועדף עליי!
מה אני מנסה לומר? שלא ראיתי אף סופר/ת שנכנסה לדיכאון כשקרה משהו רע לדמות הראשית שלה. כי הם כותבים את הדמות, לא הדמות אותם. ואני כותבת את הספר שלי, לכן- ההצגה חייבת להימשך, ואני הדמות הראשית. אז ברגע זה אני מפסיקה לסגור סביבי את הדלתות ופותחת שער לדמויות שרוצות להיות חלק מהסיפור שלי. אך ראו הוזהרתם, אין פה מתקן אוטומטי וגם לא סינון תוכן למבוגרים בלבד. מי שנכנס שיהיה מוכן לצלול איתי לתחתית האוקיינוס ולמצוא שם זבל וגם, לבסוף- את תיבת האוצר.
