גורה

כשהייתי קטנה אהבתי להופיע. לשיר ולרקוד, את הרגש שיש בתנועה. אהבתי ללמוד ריקודים חכמים, כאלו שהתנועה והגוף באמת משמשים את השיר והמנגינה.

להגיש את זה לקהל ולהרגיש בתמורה- אהדה. מחיאות כפיים. חיוך.

עד שראיתי לראשונה איך אני נראית בתוך להקת רקדנים צעירים, רמז : פעם ראיתם פילון רוקד עם להקת ארנבים?

לפני כל הופעה חולקו בגדים תואמים לכולנו, תלבושת אחידה. עליי היא תמיד הייתה קטנה ונאלצתי להרחיב או לקנות במיוחד תלבושת תואמת משלי.

הפסקתי להופיע כשהרגשתי שהמבוכה עולה על ההתרגשות. מגיל 12 אני מופיעה רק בחלומות שלי.

היום בגיל 27, אני רוצה לחזור להופיע. במסגרת קצת שונה, תקראו לזה איך שתרצו- כלבת תצוגה? זונת מופעים? אמנם לא בריקוד ושירה, אולי בעצם...תלוי כמה חזק מרביצים לי, אני עלולה לחזור לשיר.

פנטזיה מרכזית שלי היא מופע. אני המופע. אני אעבור סשן שלם כשאנשים יעמדו ויצפו

וילכו ויחזרו

ויעירו ויצחקו,

יתלהבו וישתעממו,

יתחרמנו ויגעלו. העיקר שיסתכלו.

היום אני רוצה להופיע, בשיא גודלי, בשיא פגיעותי.אני רוצה להיות המופע המרכזי.

ואחרי כל המאמץ שאשקיע ואתן לכם את גופי, זיעתי, דמעותיי וחיוכיי, לא אבקש  דבר בתמורה. אם תרצו, חיוך, או ליטוף. מילה טובה. לא לי, לאדוני. תנו לו להרגיש גאה

ולעשות אותי שלמה 🩷