השבוע ראיתי בפעם הראשונה פרק מהסדרה הזו של אדיר מילר. להבנתי, זה היה הפרק האחרון. מכאן יתחילו ספוילרים אז אם אתם לא מעוניינים בכך, זה הזמן להפסיק לקרוא.
אני לא מבקרת טלוויזיה ולא מתכוונת להתייחס לפרק בכללותו או לסדרה בכלל (גם כי לא ראיתי אותה). חלק מהדברים היו מצחיקים ועל חלק מהבדיחות פיקוד העורף יכול היה לשלוח התרעה של עשר דקות.
מה שהפריע לי במיוחד הוא אלמנט אחד בפרק שבגללו אני כותבת עליו.
מסתבר שלדמות הראשית (לא זוכרת את שמה..), היה דוד בשם פיני שלא היה בקשר עם המשפחה. לעניין מסוים, הדמות נדרשה ללכת לביתו. כשהדמות בגילומה של אדיר מילר מגיעה לביתו, הדוד פיני לובש פאה בלונדינית, שמלה ומאופר. מסתבר כי הדוד הזה בגילומו של אורי גבריאל, שכבר מההתחלה הצביעו עליו כ"לא אפוי", עבר שינוי מגדרי והוא מבקש שיקראו לו "פאני".
מכאן בעיקר צוחקים על הדמות. גם על זה שהיא מתעקשת שהיא אישה בפני רב, וגם כאשר היא מתגלית כגסה (מקללת, מאיימת להרביץ וכו', בניגוד לנשיות שהיא מציגה כלפי חוץ).
אני כותבת על זה כי באסה שזה הייצוג של טרנסיות בטלוויזיה. הן תמיד הדחקה, הדבר הלא אפוי הזה שנמצא שם ואפשר לעשות ממנו צחוק. בתור מי שהזהות המגדרית שלה בסימן שאלה, התכווצתי לראות את זה.
וזה לא שאני WOKE או שאני מתקשה לצחוק על דברים, אני בעד הומור, גם על טרנסיות.
הבעיה שבטלוויזיה הישראלית הייצוג שלהן הוא בעיקר כזה ולא אחר. הצורה הכי פרימיטיבית של צחוק היא לעשות צחוק מ"גבר" (במרכאות או לא) בשמלה. זה לא קורה רק על המרקע, אלא גם ברחוב.
בקטע הזה, הטלוויזיה הישראלית נשארה תקועה בשנות ה-80.
באסה.