מדי פעם יש מוזות להוציא הכל , לנקות קצת את ההיסטוריה שאוהבים לאגור
זרקתי המון פיסות נייר מהילדות (למרות שהעלו חיוך על פניי)
וספר לימוד מלפני כמה שנים , שהייתי בטוחה שאשוב להשתמש (לא נראה שהיום הזה איפשהו באופק)
מצאתי גם כמה מכתבי אהבה ישנים
זה גרם לי להיזכר כמה הכל היה פשוט ותמים
לא יכולתי לקרוא את המכתבים מהאהבה הגדולה שהייתה , נזכרתי בסיפורים שהיו .
איך הכרנו , איך התאהבנו , כמה כיף היה ביחד עד שהוא בגד בי אל מול עיני , איך זרקתי אותו עם כאפה מצלצלת (יחד עם החברה הטובה שגם בגדה בי איתו) .
איך בזמן הצבא שלי חזרנו לקשר טלפוני , כמה הוא תמך כשהיה כל כך קשה.
שלח לי כמה מכתבים שעשו לי כל כך טוב בלילות של כאב .
פתחתי את המכתב , ראיתי את החתימה שלו , חייכתי וקיפלתי את הדף בחזרה למקומו.
זוכרת את הפעם האחרונה שנפגשנו במקריות לפני שנה , באמצע רחוב בר"ג , שהוא נמצא עם בחורה מזעזעת למראה , שבקושי יודעת עברית , בזוגיות מעל חצי שנה , שכבר עברו לגור ביחד (היא הוא והאמא שלה) .
שמחתי שאני לא איתו ולא הבנתי למה הוא ירד כל כך נמוך , צבט לי בלב.
נסעתי משם מבלי להסתכל לאחור.
אחרי 3 שקיות זבל מתוך ארון אחד
אני אמורה להרגיש קלילה יותר
לפני 14 שנים. 27 בנובמבר 2009 בשעה 19:07