הוא היה הגור הראשון שלי בגלגול הזה. מהרגע הראשון שנפגשנו הוא היה חדור מוטיבציה להוכיח לי כמה הוא מוכן לשרת, לפנק, לגרום לי לחייך ולצחוק איתו ועליו. הזמן עבר והקשר התחיל להעמיק, היכרות כה כנה, נעימה, אמיתית וטובה שהתמוגגה לה בתוך רגע של פחד.
באתי לבקר אותו אחרי כמה חודשים שלא התראינו, הוא חסר לי האפס הקטן הזה. שמחתי שהזמן לא התערב לנו והכל הרגיש שחזר למקומו. ישבנו על הספה ורגליי היו מונחות עליו. באוטומט הוא מציע פוט מסאז' נעים ומשחרר. בעודנו מפטפטים בדקתי האם הזונה הקטנה שבו עוד נוכחת ותוך שניות ספורות כף רגלי הייתה בפיו. אצבע- אצבע הוא עבר וליקק ומצץ בהתמסרות טוטאלית את הסוכריה הכי טעימה בעולם. נהנתי לראות את השרמוט מוצץ באושר והנאה צרופה. מרחתי עליו את כף רגלי, למעוך את פניו ואיבריו בנונשלנטיות טבעית שכזאת. להזכיר לו כמה הוא אפס לרגליי. לשמוע את האנחות הקטנות, לראות את המבט המגורה, להרגיש את האיבר שמזדקר לכבודי.
הוא הכין לנו ארוחת צהריים טעימה, ניקה מולי את הבית שלו שארגיש בנח. היה קשוב לכל תנועה שלי. דאג שיהיה לי טוב. בילוי חברי/ונילי/מתובל שכזה.
קצת מבאס שלא הכל אפשרי. שיש מחסומים שקשה לאנשים לעבור דרכם. היכולת לנהל קשר זה לא דבר פשוט ברגע שאתה רגיל לחיות לבד הרבה זמן. אני יודעת זאת טוב מדי גם על עצמי.
הוא עוד עולה במחשבותיי כל זמן מה. מעביר לי תחושה נעימה מהולה בקצת אכזבה.
אבל זה המקום הכי טוב - לשחרר .
אם הוא באמת שלי - הוא ישוב.
לפני 7 שנים. 24 באוקטובר 2017 בשעה 15:51