הדלת נסגרת מאחורייך, אני מושכת אותך מהקולר לחדר בזמן שאתה זוחל לתוך הסיוט שלך. אתה עם מבט מושפל לרצפה, אני מתוכפפת יורקת לך בפרצוף וצוחקת. רק נכנסת וקיבלת טעימה ישירה לתוך הפנים לערך שלך בעיניי, מציאות שבא אתה בובה להנאה וסיפוק שיגיע בכל דרך שרק אדמיין.
אתה זוחל לתוך החדר שלי ומבין שהעצמאות שלך היא רק כלי משחק עבורי, אני מצביעה מטה ואתה מצמיד את ראשך למגפיי, אתה יודע שבשבילי אתה שטיח רצפה חסר ערך, כל איבר ואיבר בגוף שלך נועד לשירות שלי, לא היית תחת רגליי אם לא הייתי חושבת שיש בך פוטנציאל שימושי עבורי.
אני פוקדת: "כל חלק הכי קטן במגף הזה עומד להבריק, כל טעות תורגש על בשרך."
אתה מתחיל לנקות לאט ובשאננות בחוסר מודעות לזכות שנפלה לידך. אני מצמידה לך את הראש לרצפה וקמה, אתה מבולבל בזמן ששדה הראייה שלך מצומצם לעקבים שלי.
בתנועה פתאומית אני קושרת לך את שתי הידיים ומחברת אותן לקולר שלך. אתה על הברכיים מנסה לייצב את עצמך בזמן שהקולר שלך חונק את צווארך עם כל תזוזה של ידייך. אני יושבת ומצמידה לך את הפרצוף למגפיים שלי. "עכשיו תמשיך".
מוגבל בתזוזה, ואחוז פחד אתה מנסה לנקות בלי ליפול או לחנוק את עצמך ושוב אני מאוכזבת, איטי ומורשל זה לא תכונה שתהיה לעבד שחושב בכלל על לשרת אותי. אני מצמידה לך את הראש לרצפה וזה השלב שאתה מבין שאתה צריך לחשוש.
אני תופסת את הביצים שלך ותוך רגע אתה מבין שמאותו רגע אני היחידה שתקבע את עוצמת הכאב שהגוף שלך עומד לחוות.
אני לוקחת חבל וקושרת אותו לזוג הביצים האדומות הרועדות שנמצאות תחתיי. אני תופסת את החבל ביד ומושכת, אתה ישר מרים את ראשך בכאב כמו חיה בטבע שהפתיעו אותה בזמן שהיא שותה. אתה רק קורבן חלש לחזק ממך. פעם ראשונה שאתה מרגיש מה זה להיות נחות, ההגדרה המוחשית של חוסר אונים מוחלט תחת ההנאה והסיפוק שלי.
אתה מרים את ראשך מעלה ואני יורקת לך בפרצוף.
כאב טהור במקום הכי עדין בגוף שלך נתון רק להלך רוחי. אני רואה את הביצים המתוחות שלך עוד רגע נקרעות מהשק ואתה בכאב אדיר מבין מה אתה צריך לעשות. חוזר לנקות כמו כלב שרעב למזון אחרי קרב קשה.. אתה נותן את כל כולך כבר אין לך רוק בפה והלשון שלך יבשה, אבל שוב... אתה רק כלי משחק עבורי, לא אדם...לא יצור חי... אלא בובה לפיסול ועיצוב תחתיי.
אני מצמידה לך את הראש לרצפה כי כבר התחלת לשעמם אותי. אתה כבר מרוסק על הרצפה לא מבין כבר מה עוד יכול לבוא והנה עוד רגע הסיוט שלך ממשיך... אני משחררת אותך מכל הקשירות ואתה נאנח ומחייך באופטימיות. אני פוקדת עלייך להיות על הגב, אני קושרת לך את הידיים והרגליים עד לקבלת כלב עלוב שיכולת התנועה שלו מוגבלת לארבע רגליים. בתנוחה הכי משפילה ומביכה ש "בן-אדם" יכול למצוא את עצמו, אתה מתאמץ נורא להסתכל עליי לאור ההגבלה על צוארך, אתה נראה כמו כלב עזוב שלא מבין איפה הוא נמצא... וזה ידוע שהדרך היחידה לשעבד עבד היא לשבור לו את הידיעה וההרגשה שהמוח שלו הוא זה ששולט על התנועות הגוף שלו, וכך בדיוק אתה מרגיש. זה לא מספיק עבורי אני מרגישה שעדיין נשאר בך עוד משהו קטן לרסק ולשבור.. אני מכסה לך את העיניים, ומתחילה... שעווה רותחת זולגת לך על כל חלק בגוף, טיפות ששורפות אותך מבפנים נופלות עלייך בזמן שאתה רועד במקום, אתה מתפלל לנס שיעניק לך חזרה את זכות התנועה.
הסבב נגמר והגוף הרפוי שלך שוהה בחדר, מצולק.
מהשקט הצורם עולה צליל נקישות העקבים שלי. הלוך ושוב סביב האוזניים שלך. למה שלא אקח לך גם את המחשבות הרי? דקות ארוכות שהגירוי החיצוני היחידי שנקלט במוח העלוב שלך, זה נקישה אחר נקישה של העקב שלי, בקצב שסודק לך את השפיות. אובייקט שנמצא בחדרי, כמו כל רהיט אחר שסובב אותו.
בפעם האחרונה לאותו ערב. אני מצמידה לך את הסוליה לאזור הלסת שלך, ואתה יודע שהגעת לשלב הסופי שאם אתה לא מקריב עבורי כל טיפת אנרגיה שנשארה לך בגוף, אתה מפסיד את מקומך מולי. עם כל ליקוק שעובר על מגפיי, הדבר היחיד שעובר בראשך זה רעש נקישות העקבים, והמחשבה וההבנה העמוקה. מה זה "לחיות" השתעבדות אבסולוטית של הגוף, נפש ומחשבה.