אור הנרות הגולש על פניה מבליט את חום עיניה, בזמן שהשתקפותי נשרפת מולי.
אלה שכזאת היא גוף שדמותו הייתי מפסלת עד יומי האחרון. חזה מרשים וזקוף שלא יבייש את אותן בנות מיתולוגיות שהטביעו את אידאל היופי באישה.
אצילית היא בפרווה, כי גופה המפוסל והזעיר מתחבא תחת פרוות חיה פראית, שפרוותה מחממת את האחת המתאימה לו ביותר במחיר מותה של החיה הכאובה.
שפתיה בשרניות, וכמו החיה שנשביתי בפניה, אני מרגישה את הכמיהה לזנק על גופה העדין השוכב מולי באותו לילה.
כל רגע שחולף בו עיניי נשואות אל אותה אלה, עוד ועוד ממחשבותיי נופלות גם הן תחתיה, כי את דמות המלאך השוכנת בקרבתי אוהבת אני עד עמקי נשמתי.
בעוד מבטה מופנה אל האח, דממה עוטפת את החדר, ולפתע אני פוסעת אל ידה הנחה על רגליה, כי הן כדמות ציפור שיר המברכת ברושים תמירים ביופייה.
כך רואה אני את אוסף איבריה של אותה אלה, עור יפה כמשי פרוס על גוף דמוי דמות האלוהים.
אישה זאת הייתה צריכה להתקיים בתקופתם של הציירים הגדולים, תור האנשים שיחפצו לציורה, רבים ממחזרי בת המלך.
למען הסר ספק, השיר נכתב ומכוון אך ורק לאישתי, האלה המדוברת.
(התמונה אולי שלי, אבל זה רק כדי להשוויץ במעיל הפרווה הענק שקנינו)