תרגיל כתיבה מיום כיפור. כתבו סיפור קצר על 3 דמויות:
כפרה סליחה ומחילה.
ריח סיגריות עמד באוויר וקול התייפחות חנוקה נשמע מעל המצבה הדוממת. במהלך היום באו לשם אנשים רבים אבל בשעות הקטנות של הלילה היו שם תמיד רק 2. על המצבה היה כתוב רק תאריך אחד ושמות, 101 שמות, ולא של גורים דלמטיים אלא של אנשים.
סליחה כהרגלה צובעת בדמעותיה את האבן הקרה, מבקשת ומבטיחה, מנסה בכוח רצונה בלבד למחוק ולו שם אחד מהמצבה. כפרה יושב על הספסל ליד, שתי עיניו עצומות לידו בקבוק מים בודד ופגז של טנק מלא בבדלי סיגריה והוא מעשן עוד סיגריה אחת, ככה זה שהצום נמשך מעל שנה והרעב דוקר.
עד שכולם חוזרים הוא מלמל לעצמו ומחה דמעה מהעין שנפתחה לו במצח, שצרבה מרוב רעב ועשן סיגריות.
"טוב הלך הלך כפרה" הוא אמר לסליחה, "מחילה לא תבוא גם היום והשחר כבר כמעט עולה, אנחנו צריכים ללכת."
סליחה השתתקה תוך כדי קינוח אף קולני ושאלה בשקט "אתה חושב שמחילה לא תגיע לעולם?"
כפרה עישן את סוף הסיגריה עד שנחנק קצת השתעל ואמר "תראי חצי מהאנשים שמתאספים כאן מאמינים שהיא תגיע רק אחרי שאשמה תבוא והחצי השני מאמינים שהיא תבוא רק שהמצבה שלהם תהיה גדולה הרבה יותר כשנקמה תסיים איתם."
"אשמה ונקמה, מה הן קשורות למחילה? ולא שאלתי מתי כולם חושבים שהיא תבוא שאלתי אותך" ענתה לו סליחה.
"תראי אף פעם אי אפשר לדעת עם מחילה, את מכירה אותה טוב כמעט כמוני, לפעמים היא לא באה לא משנה מה עושים ולפעמים שהיא כבר באה אתה מגלה שהיא הייתה שם כל הזמן"
"ובכל זאת, מתי אתה חושב שהיא תגיע?" דחקה בו סליחה עוד קצת.
"אני מאמין שהיא תבוא אלינו רק שזה יגיע לנו, שנלמד סוף סוף את המסר שכל העבר צועק אלינו"
" תפסיק לדבר בחידות ופשוט תגיד לי כבר" אמרה סליחה בקוצר רוח שלא היה אופייני לה בכלל.
כפרה חייך חיוך עקום "זה לא חידה קשה במיוחד זה הדבר הראשון שאנחנו אומרים זה לזו כל מפגש וכל שיחה"
ש-ל-ו-ם
