זה התחיל באמצע החיים. לא דרמה, לא טראומה גדולה, לא איזה אירוע שראוי לפרק פתיחה בספר. סתם ככה. ביום רגיל. במקום לא צפוי.
הגוף החליט שהוא יודע משהו שאני עוד לא.
קודם זה היה גרד. אחר כך עייפות מוזרה. אחר כך תגובות שלא הסתדרו עם שום טבלה רפואית.
“אולי זה לחץ”, אמרו.
“אולי הורמונלי”.
“אולי זה בכלל בראש”.
וככה מצאתי את עצמי עוברת מיד ליד. רופא משפחה, אלרגולוג, אימונולוג, עוד מומחה עם שם ארוך ומבט עייף. בדיקות דם, בדיקות עור, תבחינים, שאלונים.
נסיעות בשעות לא הגיוניות, המתנות במסדרונות קרים, כיסאות פלסטיק שחרקו בדיוק כמו הסבלנות שלי.
ואז התחילו השאלות האמיתיות.
להתרחק?
להימנע?
לשאת אפיפן בתיק כאילו אני מסתובבת עם פצצה קטנה למקרה חירום?
לחיות בזהירות? בפחד? באלרט תמידי?
“זו אלרגיה נדירה”, אמרו לי.
“הרבה זמן לא ראינו כזאת”.
אמרו את זה בטון חצי מקצועי, חצי מרוצה, כאילו זכיתי בפרס מוזר במיוחד.
ואני רק רציתי תשובה אחת ברורה. משהו להיאחז בו.
אבל במקום זה קיבלתי רשימת הוראות כלליות, אזהרות עמומות, ותחושה שמצפים ממני להבין לבד איך לחיות עם משהו שאף אחד לא באמת מבין.
עם הזמן שמתי לב לדפוס.
לא הפריחה עצמה. לא התסמין.
אלא מתי הוא מופיע.
זה לא היה אוכל.
לא אבק.
לא עונות מעבר.
זה היה אחרי שיחות מסוימות.
אחרי מפגשים.
אחרי עוד הסבר, עוד ויכוח, עוד מאמץ להיות נחמדה, להכיל, להחליק, לבלוע.
הגוף שלי התחיל להגיב לפני שהראש הספיק.
כמו שומר סף עייף שוויתר על נימוסים ועבר ישר לאזעקה.
ואז, באיזה רגע שקט, בלי חלוק לבן ובלי סטטוסקופ, הבנתי.
לא צריך בדיקה נוספת.
לא מומחה.
לא חוות דעת שנייה.
מדובר באלרגיה לבני אדם...