יום ההולדת שלי מתקרב שוב.
וכל שנה אני מגלה מחדש משהו קצת אחר על עצמי בתוך זה.
חשבתי שאשמח לחגוג חזק, גדול, בולט.
אבל דווקא עכשיו אני מרגישה משהו אחר..
מין רצון להתכנס פנימה, להיות קצת יותר בשקט.
ועדיין, החיים כבר תכננו אחרת:
שבוע של חגיגות שמתחיל מחר
עם חברות וחברים, ערב הופעה עם לירוני המהממת,
ובהמשך עוד חגיגות, ים, מלון, אנשים אהובים סביבי.
ובמקביל לכל זה, עולה בי שוב ה"תאומים הקלאסי" שלי.
הקול הזה שקופץ בין קצוות:
אם לא חוגגים לי מספיק, אני עלולה להרגיש שנשכחתי או שלא רוצים בי.
ואם כן חוגגים לי יותר מדי - פתאום בא לי שיניחו לי בשקט.
בקיצור, לא משנה מה קורה, לפעמים זה פשוט מרגיש “יותר מדי” או “לא מספיק”. 😅
ואני לא באמת יודעת איך זה אצל אחרים, אבל אצלי תמיד יש כמה ימים כאלה של דאון לפני יום ההולדת.
אולי זה המעבר הזה בין שנה לשנה.
אולי זו הציפייה.
ואולי זה פשוט המקום הזה שבו אני פוגשת את עצמי.
ואני תוהה,
איך אתם חווים ימי הולדת?
זה יום של התרגשות או דווקא של עומס רגשי?
אתם אוהבים שחוגגים לכם בגדול, או מעדיפים שקט?
והאם גם אצלכם יש רגע כזה שבו אתם לא בטוחים מה אתם באמת צריכים-חגיגה או התכנסות?