מטלות שמיימיות.

- "הרמס?"

- "אכן."

- "ואני חייבת לשאול... איך אתה יודע שאתה אל?"

- "זה קל. בכל פעם שאני מתפלל, אני שוומע אותי מדבר לעצמי"

חדקרן. 

אתם בני האדם מכירים את המונח בהקשרו המושאל לשפה שלכם, כשהוא מציין משהו או מישהו ייחודיים, יוצא-דופן, יחידים במינם, בהקשרו העסקי (אחרי הכל, אני גם אל הסוחרים) כחברת סטרטאפ ששוויה הגיע למיליארד דולר, ולא פחות חשוב (כי אני גם אל המעשים הקונדסיים, השובבות וההרפתקאות) גם הקונטקסט המיני המציין גבר או אישה המצטרפים לסקס עם זוג.

אבל הסוס השמיימי בצורתו המיתולוגית מכיל עומק אינסופי של מחילת ארנב יוונית ומתכתב עם פילוסופיות של הוגים מטריטוריות רחוקות יותר מההר שלנו כאן באולימפוס, עם זקן ארוך אבל בלי טוגה ועם פריחות דובדבן בשפע. אני מחבב אותם, למרות שהם לגמרי עובדים את האלים הלא נכונים. 

במהותו, חדקרן הוא יצור חמקמק ובלתי-מושג ואם נתקלת באחד כזה שפר עליך מזלך. יחד עם זאת חשוב לזכור: לעולם לא תדע אם תתקל באחד, לעולם לא תדע מתי הוא עלול להעלם לנצח, ובוודאות מוחלטת, הוא ייעלם לנצח.

מה רצינו אנו האלים להעביר באמצעות רעיון הסוס הקטיפתי הזה? את תפיסת ההווה בשתי ידיים ומבלי להניח לבדל מחשבה על מה היה זה עכשיו ומה יהיה עוד ממש מעט, לקחת מקום. במילים אחרות, לחיות את הרגע. נקודה.
הטלריה שלי (הסנדלים המכונפים שאני נועל... לא לחינם אני שליח האלים והמהיר מכולם. כלומר, רק איפה שצריך, כן?) לקחו אותי למקומות בהם סופרי-זן ניסחו את אותם הדברים ואותו הרעיון בשלל סיפורים קצרים ושירי הייקו. היו להם שמות משונים לסופרים ולמשוררים האלו  - אם כי מה נחשב למשונה? אבא שלי ילד את אחי דיוניסוס מהירך. אין פלא שהוא אל היין והשתיינים, צריך הרבה כדי להתגבר על טראומת ילדות שכזו -  כמו טסואנג-צה, ובסיפורים שלהם אפשר למצוא אותם גוערים בעוזרת המבקשת מהם לדעת - "מהו זן?" - עם המילים -  "שימי לב כיצד את מוזגת את התה המהביל לכוס!".

אצלנו היוונים המסר מועבר כמו תמיד  עם תכנים הרבה פחות מרומזים ואיך לא, הולך על ארבע כלשהו המבשר התעלות או טרגדיה, כמעט תמיד שתיהן יחד.

ואם כך, גושים פועמים ונהדרים שאתם, חדקרן הוא רעיון. ורעיון, הוא חמקמק ובשרני בו בעת. כמו ניחוח שוק שרוכליו קיפלו מרכולתם. 

אתמול פגשתי חדקרן מזדיין לשעה קלה. חתיכת תחת, חדקרן. חתיכת תחת.

זאוס אבא שלי, הוא חסיד גדול של ה-קסניה, אותה רוח הכנסת האורחים החשובה כל כך במיתולוגיה היוונית. לא פעם הוא יורד מטה מהאולימפוס כנווד זקן, מטייל בקרב בני האדם ובודק -  האם יפתחו את הדלת לזר גמור? האם יתנו מעט אוכל לעובר אורח אקראי? המעלה הזו אגב לא זרה לתרבויות אחרות ולמעשה ניתן למצוא אותה גם בשפע מיתולוגיות אחרות (נחותות יותר, חהחה): כך למשל אודין של הנורדים המשונים האלו מגיע לא פעם לכפרים מרוחקים עטוי גלימה אפורה, מוט עץ ארוך וכובע מחודד (למי מכם שהדמות מזכירה את הקוסם מספריו של טולקיין, אין פלא, אודין הוא ההשראה המקורית!) ואפילו סיפורי אליהו הנביא אצל היהודים המוזרים תמיד, מאופיינים בנראטיב דומה של זר גמור המגיע לעיירה בנסיבות משונות ובוחן את טוב ליבם של התושבים. 

באחת הפעמים הוא לקח גם אותי. 

ירדנו איפשהו לאיזור גבעות פריגיה (אסיה הקטנה בשבילכם). הגענו ליישוב בעמק תחת העצים, שגודלו נע בין עיירה קטנה לכפר. הם קראו לעצמם שם - כפי שעושים ישובים כושלים המנסים כוחם בתקווה נואשת המאופיינת באיזה שם מתיימר - אֶוּמֶּנֵיָה, "מקום של חודשים טובים". נו, מילא.

לפני שפסענו במורד השביל המוביל לאגורה, הכיכר המרכזית ומשם לביתם סביב, אמר לי אבי - "הרמס" (שכחתי לציין, אני הרמס. חלק מכם מכירים אותי בתור הרמס טריסמגיסטוס, המלכותי פי שלושה וחלק כמרקורי, בגרסה הרומית המרשימה הרבה פחות. אבל עוד עליי בפעם אחרת) - "מעתה שמך ארגורוס ואני אסטרפוס. אתה בני ואנחנו צמד מטיילים. ונסה לא להתחכם יתר על המידה כשאנחנו באים במגע עם בני האנוש" - "אני?! מתי תוכל לציין פעם אחת שבה השם שלי נקשר ברוח שטות?!" - "ההגדרה המלאה שלך היא אל הפרחחים, הגנבים, השקרנים, הנוכלים, המהמרים והתחמנים. מילולית" - "נו, כן, אבל רוח שטות..." - "מספיק, יש כאן מטלה חשובה". וכך נכנסו אל היישוב ותקוותינו בידינו (כלומר, באלו שלא אחזנו בהן במוט).

אף לא בית אחד הכניס אותנו פנימה, כולם טרקו את הדלת בגסות ואחרים הוסיפו וירקו לעברנו, קיללו ואפילו שיסו בנו כלבים. 

היינו רגע לפני העלייה לקצה הגבעה המתרחקת מהיישוב כשראינו בית אחרון, מט לנפול עם חצר קטנה ואווז חלוש אחד מהלך בה הנה והנה. הצעתי לאבא לנסות אותם והוא כבר זועף כדרכו ועננים קדורניים חגו מעלינו, משמיעים קולות רעם תדירים. תמיד חמור סבר.

שתי דפיקות בדלת עם המטה שלי (קיריון קדוסאוס, שאומנם נחשב לעיתים לסמל הרפואה אבל האמינו לי שמרבית הדברים שעשיתי איתו עד היום היו לכל הפחות חולניים) ואשה זקנה ובעלה הזקן לא פחות פותחים את הדלת - "שלום" - אומר לי הזקן - "אפשר לעזור לכם?"  - אני מסיר את הכובע העגול, צר התיתורה שלי ועונה לו - "אחר צהריים נעים לך, מסייה. אנחנו צמד מטיילים רעבים, כבר חודשים באיזור הזה ואם נוכל לנצל את טוב לבכם..." - "בואו פנימה, בואו!" - עונה לנו מיד האישה מאחורי בעלה - "קר מדי להיות בחוץ בתקופה הזו, פילמון! הבער אש ותן לאורחים שלנו להתחמם" - הם לוקחים את גלימותינו ומושיבים אותי ואת אבא ליד האש - "אדיב מאוד מצדכם" - אומר אבא - "שמי אסטרפוס וזה בני, ארגורוס" - "אתם חייבים לשתות משהו" - אומרת האישה - "פילמון בעלי, הבא את כד היין, אני אדאג להביא תאנים מיובשות וצנוברים. אמנם לא נוכל להציע לכם מנות מפוארות, אורחים יקרים, אבל אתם מוזמנים לחלוק את מה שיש לנו" - "נחלוק גם נחלוק!". 

פילמון הבעל חוזר עם הכד ומתנצל - "חוששני שהיין המקומי שלנו עשוי להיות מעט דליל לטעמכם, אולי אפילו מעט חמוץ. תושבי האיזור לועגים לנו עליו אבל אני יכול להבטיח לכם שאם מתרגלים אליו, אפשר לשתות אותו בלי בעיה. לפחות כך אנו חושבים" - אמר תוך כדי מזיגה לכוס היין שלי - "לא רע, איך שכנעת את החתול להתיישב על הכד?" - "התעלם ממנו" - ירה לעברו אבא - "הוא חושב שהוא מצחיק" - "אני חייבת להודות שזה באמת מצחיק" - ענתה האישה - "אדון צעיר, אני מפחדת לשמוע מה תאמר על מראה התאנים המיובשות שלי" - "ובכן, את לובשת חולצה אז קצת קשה לראות, אבל הפירות בצלחת נראים בסדר גמור..." - "אדוני!" - משיבה לי האישה וסוטרת לי בחיבה תוך שהיא מסמיקה מאוד. 

- "אני מקווה שתסלח לאיש זקן על החטטנות" - פונה פילמון לאבי - "אבל נראה שמשהו מטריד מאוד את מנוחתך" - "אל תתייחס אליו" - אני עונה - "הוא ידע ימים יפים מאלו. כלומר, כשהוא לא קושר את החבר הכי טוב שלו לצוק ונותן לנשר לאכול לו את הכבד. עם יין קיאנטי!" - "אני חוששת שהיין עומד להגמר" - נאנחת האישה - "ממש לא" - אני עונה - "יש די והותר לכולם... קדימה, לשתות!" - מבטה של האישה הופך נדהם יותר ויותר כשהיא מגלה שלא רק שהיין בכד לא נגמר, אלא שהוא שונה מטעמו של היין שהיא מכירה. למעשה, היא ובעלה משוכנעים כעת כי זהו היין הטעים ביותר ששתו מימיהם... - "פילמון, בעלי, אולי כדאי שנצא לחצר לשחוט את האווז שרצינו לשמור לכבוד הסטיה? ודאי שחשוב יותר להאכיל את האורחים מאשר להקריבו לאלה, היא ודאי הייתה רוצה בכך" - "את צודקת לגמרי אשתי" - עונה בעלה ויוצא החוצה. הוא חוזר לאחר כעשר דקות מלא בוץ ומיוזע ודמעות בעיניו - "אני מצטער כל כך. איני מצליח ללכוד את האווז ואני חושש שהארוחה שנגיש לכם תהיה פשוטה ולא ערבה לחיך" - "קשקוש, חברים. מעולם לא הוגשה לי ארוחה נאה מזו!" - "אדוני!" - פונה אליי האישה הבוכייה - "אני רציני כמו התקף לב! אמור להם אבא" - "זה נכון. בבתים רבים באומניה סילקו אותנו מהמפתן, תושבי העייריה נטשו כל זכר של קסניה" - "אדוני" - פנתה לאבא האישה - "אנחנו חייבם להתנצל על התנהגות שכנינו, החיים קשים ולא את כולם חינכו לקדש את הכנסת האורחים" - "אין צורך לתרץ תירוצים עבורם" - עונה אבא - "אני כועס" - וכשאמר מילותיו אלו, רעם אדיר נשמע בשמיים - "אין מה להבהל, אבא כועס אבל לא עליכם" הסברתי - אבא פונה אל הזוג ועיניו בורקות - "צאו מהבית וטפסו במעלה הגבעה. אל תביטו לאחור, יקרה מה שיקרה, הרווחתם את גמולכם" - "ומה על שכנינו?" - שואלת את אבא האישה - "אה" - אני עונה - "שומדבר מיוחד. מבול מקומי, כולם יטבעו, נמחק כאן את האוכלוסיה, נהפוך את הכל לפארק מים עם מגלשות. אני אישית אוהב חבצלות מים" - באוקיס ופילמון עולים במעלה הגבעה, אבל כמו כל סיפור יווני הסוף תמיד עוכר שלווה והם כמובן מתבוננים אחורה ואיך לא, מיד משנים צורתם לעץ אלון ועץ תרזה, שלובים זה בזה. 

אכן, סמל לאהבת נצח, טוב לב וענווה, צמד העצים האלו. אנשים של המבט האחרון. 

* אבל עבורי הם פשוט צמד העצים תחתם איבדתי לראשונה את בתוליי עם נימפת נהר קינקית לגמרי. מזל גדול שהדגים שותקים.