למה או או כשאפשר גם וגם

אני ילדה סקרנית. 

זה יתרון וגם חיסרון, יתרון כי כל החיים אהבתי ללמוד ותמיד רציתי לדעת עוד. חסרון כי הייתי ילדה מעצבנת שתלטנית שתמיד הייתה צריכה לדעת הכל. 

ספויילר: אני כזאת גם היום רק שאף אחד לא יכול לקרוא לי מעצבנת כי אני כל כך בשליטה על החיים שלי שאין לאף אחד סיי בהם. 

עדיין שתלטנית, זה נראה לי לא ייעלם לעולם.

מהסקרנות הזאת גם החיבור למיניות ולעולם הזה של כאב התחיל, ילדות בנות 12 לא אמורות לקרוא רומנים אירוטיים, וילדות בנות 14 בטח ובטח שלא אמורות לקרוא רומני בדסמ (כן זה קיים באנגלית, יש כמה ממש טובים) ולאונן יחד איתם, לא אמור. 

אבל אמור זה שם של דג. 

הסקרנות מובילה אותי הרבה פעמים בחיים, אני תמיד צריכה לדעת את האמת או וואטאבר כואבת ככל שתהיה. היא כל כך מובילה אותי שגם בחיים הבינאישיים זה רלוונטי, אני תמיד צריכה לדעת למה חבר עשה ככה ולא ככה, או למה השיחה עם הבחור ההיא נגמרה איך שהיא נגמרה, נראה לי שסגירות מעגל קוראים לזה. 

ועדיין הדבר שאני הכי סקרנית לגביו בחיים, זה שאין לי איתו עדיין סגירת מעגל, זה האם מישהו אי פעם ירצה אותי בשביל מי שאני? 

לא הסקס לא היופי לא הבדסמ, מי שאני ילדה סקרנית. 

אני חושבת שאין קשה כמו הלבד. 

אבל לבד אמיתי, כזה שאת יודעת שאין מי שיבוא להציל בסוף הערב. אני חושבת שאנשים שלא חוו מעולם את ההרגשה הזאת לא יבינו אותה. 

הלבד כואב. הוא שואב אותך פנימה גם כשאת מנסה להישאר בחוץ. חשבתי שהצלחתי, בחיי. חשבתי שאם אני אכניס את עצמי לעומס מטורף של עשייה ומחשבה זה ייפסק. 

אז חשבתי. 

כשאני מדברת על לבד אני מדברת על כזה שאת יודעת שאת פה על הכדור הקטן שלנו ממש ממש ממש לבד. שאין על מי ליפול ובטח שלא לבקש עזרה, לא שהייתי מבקשת אבל זה כבר לפעם אחרת. אני יודעת שאני לבד מול העולם וזה מתיש כל כך. מנסה להסביר לאנשים שאומרים לי גם אני לבד שהם לא באמת לבד, שיש להם משפחה, הורים ואנשים להישען עליהם כשהמצב קשה. 

לי אין.

אני רוצה לא להיות לבד. 

מעניין איך זה להרגיש נחשקת.

אני יודעת שגם בנות שנחשבות לשיא היופי עדיין נדחות, אבל זה פשוט מתיש בכל פעם מחדש.

אמרתי לעצמי כשהתחלתי להיכנס לכל העולם הזה של הדייטינג/סקס וואטאבר שאני אהיה חזקה ומגניבה וקולית ומה זה רגשות מי צריך אותם בכלל? עלייך זה לא ישפיע.

אז אמרתי, העובדה היא שאחרי כל אחת כזו אני מסתגרת עוד קצת והולכת שבע צעדים אחורה בטיפול. 

ואני לא מטומטמת אני יודעת שאני לא הטייפ של רוב הגברים ושיש לי יופי איך אומרים, מיוחד, אקזוטי ממש. אז אני מכינה את עצמי מראש בכל פעם ועדיין זה כואב מחדש.

אז די לא פותחת את עצמי כרגע להכרויות חדשות קצת מיציתי עם האכזבה כל פעם מחדש.

*רוב הסיכויים שזה ימחק עוד שעות בודדות. 

פעם שנייה שלי פה, מחקתי את החשבון הקודם אחרי יום קשוח במיוחד וניסיתי להחזיר אותו ולא עבד לי.

למה אני בכלל רוצה להחזיר?

אין לי מושג, אני רק יודעת ששוב נהיה משעמם, שוב שגרה שוב חזרתיות מעצבנת ושוב אני מאבדת שליטה.

איזה כיף זה שליטה נכון? אי אפשר איתה אי אפשר בלעדיה. באמת שניסיתי להתכחש לצד הזה, ניסיתי להראות שאני יכולה לבד שאני יכולה רק לשלוט שאני לא צריכה את הכאב שאני לא צריכה את הבדס״מ בכלל. 

הכל התנפץ לי בפרצוף, ואני זקוקה לכאב הזה כמו שאש זקוקה לחמצן.

מקווה שיום יגיע ואני אדע לאזן את התלותיות הזאת בשליטה בכאב ובעובדה שאני צריכה שמישהו יעשה את זה עליי.