אני מותשת.
הגעתי לסוף החבל ואני חוששת שהוא עומד להיקרע.
אסור לו להיקרע כמובן, צריך לדאוג להכל, אחרי הכל אנשים מדברים.
אני חושבת שמעולם לא חייתי את חיי בלי דאגות ולפעמים אני תוהה לעצמי איך זה היה מרגיש להיות ככה, לחיות רק בשביל עצמי ולא לדאוג לאף אחד אחר. אם מישהו יודע שישלח הודעה תנו לי לחיות דרככם אל תהיו קקות.
אני כל כך עייפה כל הזמן שאין לי כוחות לכלום, המוח נמס הלב כואב כל הזמן והגוף תפוס כל החיים.
אני עדיין אופטימית אבל, נראה לי לפחות, כאילו תמיד יכול להיות גרוע יותר וצריך להגיד תודה על מה שיש לנו כי יש לנו יותר ממה שיש לרוב האנשים, ועדיין היום היה אחד הימים הכי קשים שעברתי בחיי, מדברת אחת שעברה דבר או שניים או מאה ב24 שנותיה על הכדור.
תמה שאני מנסה להגיד זה שחרא על חיי קיצר, אם אני מורידה את כל ההתפלספות, נדבר אחרי שתהיה רגרסיה לאמצע*.
אבלל הפועל קיבלה בראש 5-1 אז יש את זה וזה נחמד.
רגרסיה לאמצע: אחרי אירוע לקיצון אחד נועד להגיע אירוע פחות קיצוני, או כמו שאני אוהבת לחשוב על זה, אי אפשר שתמיד יהיה רק רע או רק טוב תמיד חייבת להיות רגרסיה לאמצע.