למה או או כשאפשר גם וגם

אז קראו לי היום שמנה.

לא גילו לי את אמריקה כן? אני יודעת שאני לא רזה. אבל כשזה נאמר ככה, משהו בי חטף כאפה.

אחרי מסע ירידה ארוך של יותר מארבעים קילוגרמים, אני תקועה כבר יותר משנה, אין צורך שתסבירו לי את העניין, אני אוכלת לא טוב ובלי שגרה אז לגיטימי שזה יהיה ככה.

כל חיי נלחמתי במספר על המשקל, מתינוקת שמנה לילדה שמנה למתבגרת שמנה ועכשיו לאישה שמנה.

נלחמתי וגם ניצחתי אותו.

שמונה אימונים בשבוע, אירובי, כוח, קרוספיט, זומבה היט וכל אימון שאי פעם נתנו לי ניסיתי. מבטטת כורסא למתאמנת כמעט מקצועית.אבל עכשיו אני תקועה, אני עוד מתאמנת כי זה נותן לי שקט במוח אבל הורדתי תדירות.

ואז היא באה, אצל התופרת, אני מודדת שמלה שאני צריכה להקטין, היא מסתכלת עליי ואומרת לי - ״את צריכה לרדת במשקל, את שמנה״.

וכל מה שרציתי לעשות זה לצרוח עליה אבל התאפקתי. 

אז עכשיו אני בוכה בבית כמו ילדה מסכנה. 

פתיחת שבת נהדרת, באמת. ממליצה.

קרה לכם פעם שלא אהבו אתכם?

אני לא מדברת על כמה אנשים בודדים, או משהו כזה, אני מדברת על להיות חלק מקבוצה/מחלקה או משהו כזה ולדעת שפשוט לא אוהבים אותך.

אני מנסה להבין למה.

התחלתי מקום חדש לפני כמה שבועות ופשוט לא מסתדרים איתי. הם לא נחמדים אליי, אם אני שואלת שאלות הם מתעלמים או צוחקים, ארוחת צהריים אני אוכלת די לבד וגם הרבה פעמים אני פשוט לא יודעת איפה לקבור את עצמי כי פשוט לא כיף לי.

זה לא קרה לי אף פעם, בדרכ יש כמה שפחות מתחברים אליי, לגיטימי, אבל ברמה כזאת? לא נראה לי שאי פעם הרגשתי ככה.

זה די מעיק. לרצות שיאהבו אותך זו הרגשה לגיטימית באופן כללי, בטח עבורי שזה חסר לי מהרבה גורמים, אבל אני לא מוכנה לעשות שמיניות באוויר כדי שמישהו ישים לב אליי.

אני יכולה להוכיח להם לבד שאני מספיק ויותר טובה מהם. 

סתם סוקרנתי לדעת האם גם אתם מרגישים שלא אוהבים אתכם. 

יוצא לי לחשוב הרבה על הצעד הראשון.

הזה שעושים כשאתם לא בדיוק יודעים מי עומד מולכם.

פעם הייתי פחדנית, נתתי לעולם להגיע אליי ושהוא יעשה את הצעד הראשון, כמו שרובכם מבינים, זה לא עבד.

מאז אני חושבת שרוב הזמן, אני פונה, אני עושה, אני יוזמת. יעידו פה אפילו אנשי הכלוב, אני באמת עושה, וגם מקבלת דחיות, לא מעט מהם. יאמר לזכותי שאני עדיין מנסה. 

אני גם לא מצליחה להבין למה אני מקבלת כל כך הרבה דחיות. זה גם אותו משפט שחוזר על עצמו, מעין תקליט שבור. 

״אני לא שם״ איפה זה שם? 

יחד עם זאת, מעניינת אותי ההרגשה שמישהו יוזם עבורי. אף פעם לא התחילו איתי, לא יזמו משהו איתי. שזו הרגשה מבאסת לכל הדעות, אבל היא לא מבאסת כי אני לא מרגישה נחשקת, היא מבאסת כי זו פשוט תחושה מרגשת שהייתי רוצה לחוות.
שמישהו יוזם איתך צעד ראשון.
אני רוצה שיזמו איתי צעד ראשון.
אני רוצה שמישהו יגש אליי ויגיד לי שהוא מעוניין בי. אני רוצה לדעת שאני מעניינת אנשים אחרים.

וזה לדעתי שורש העניין. להיות מעניינת מספיק. 

שמעו, בעיקרון, החיים חרא.
אין לי מה להגיד, כל פעם זה עוד בוקס ועוד כאפה ואני כאילו אומרת, מה לעזאזל?

מה עשיתי בגלגול הקודם שהוביל לנקודה הזו? מה ההורים שלי עשו שאני קיבלתי את הקלפים האלה?

ואני לא אחת להתלונן, באמת, כל מה שמגיע אומרת תודה על מה שיש. אבל גיזס מגיעות נקודות בחיים שבא לי להגיד למה אני? למה אנחנו? מה נסגר אחי?

*כשאני אומרת אחי הכוונה ליישות המסתורית שמנהל פה את הכל. 

טריגרים: אובדן, מעמדות, מוות. 

פוסט קשה ולא מתנצל. אך כנראה ימחק בשעות הבוקר. 

אני לא יודעת אם אתם יודעים אבל לאובדן יש דרגות. 

ז״א הדרך שבה מישהו איבד מישהו קרוב אליו מכניסה אותו לסטטוס אחר.

אלה שאיבדו עקב השכול, אלה קיבלו סטטוס זהב, אלה מהשביעי באוקטובר קיבלו את סטטוס הפלטינה. 

ויש אותנו, את פשוטי העם.

אלה שהאובדן הגיע גם אליהם, אבל לא ברמה שאנחנו יכולים ללכת איתו בגאון. 

 אני לא יודעת למה אני כותבת את זה, אולי כי אני כועסת על המעמדות, אולי כי עצם ההשוואה היא כואבת ורעה, אולי כי המוות של הקרובים לנו קיבל משמעות אחרת בעיני אחרים אחרי השביעי. מעין, הוא מת, אבל לא מת כמוהם. 

עלינו לא יכתבו ספרים, יעשו סרטים, לא ייצרו מחזות ולא יכתבו פוסטים הרי גורל.

אותנו יחבקו פחות ויגידו לנו יגידו אלה החיים, תתמודדו. זה מה יש. 

הנה אני פה למרות זאת, כדי להגיד לכאלה שמתמודדים עם אובדן כזה או אחר, אתם ראויים. ראויים לקבל חיבוק, אהדה, תמיכה ואת כל מה שאתם זקוקים לו כדי לעבור את זה. 

זה פוסט שכנראה יכעיס, לא יחליק טוב בגרון.

וכנראה אקבל הרבה רוע אבל אני מוכנה לזה, Hit me with your best shot.  

למה מחפשת ריגושים, ואם כבר מחפשת ריגושים למה חדשים. 

אז אני אענה ואסביר לשואלים. 

למרות גילי הפעוט יחסית לבאי האתר, עברתי חיים לא פשוטים, בלשון המעטה יש לציין.

בשלב מסויים דברים השתנו וקרו, ואז החיים נרגעו. טוב נרגעו יחסית לסטנדרטים שלי, לאחרים זה עדיין כאוס. בכל מקרה כשהם נרגעו הגיע משהו חדש, שגרה.

מה מסתבר, שגרה זה משעמם תחת. זה המונוטוניות הכי גרועה עלי האדמות, באמת.

מסתבר שנפש שחיה הרבה שנים תחת כאוס רגשי ופיזי, מתנהגת מאוד מוזר בשגרה, היא מתחרפנת, שזה מה שקרה לי, ואז דיברתי עם הפסיכולוג והוא אמר שזה לגיטימי לגמרי ושעכשיו אני מנסה לעשות השוואה עם ריגושים אחרים.  

מבינים לאן זה הולך?

וכך היה, המשתמש הראשון שלי פה היה מחפשת ריגושים, השני שפתחתי היה מחפשת ריגושים חדשים, אולי כי רציתי שיזהו אותי או אולי סתם כי באמת רציתי משהו חדש, לא יודעת באמת.

*שלוש דחיות בשלושה ימים משלושה אנשים שונים, לדעתי אני נהיית פרו בחרא הזה.  

אמא שלי לא איתנו, למען האמת גם אבא שלי, אבל זה כבר סיפור ליום אחר.

אני לא חושבת על החיסרון שלהם הרבה, אבל היום, היום זה נחת עליי כמו טנק מרכבה.

הייתי בחינה של מישהי שאני מאוד מאוד מעריכה ואוהבת, בדרכ במקרים כאלה אני מאוד שמחה ומרימה, אבל כל מה שיכלתי לעשות זה לעמוד מולה ופשוט להשתנק, לא הצלחתי להחזיק את הדמעות בפנים.

חשבתי על זה שאמא שלי לא תהיה שם כדי להרים לי אירוע, על זה שלא בטוח שיהיה מי שיחגוג לי, על זה שזה עוד חוויה בחיים שאני אצטרך לעבור לבד. אז כן יש חברות ויש אנשים מסביבי, לפחות אני מקווה שהם ישארו עד אז, אבל שום דבר לא יחליף את היכולת להרגיש שיש לך על מי להישען.

אני חושבת על כל הדברים שהייתי צריכה לעבור בלעדיה, בלי לשמוע את מה שיש לה להגיד, בלי לדעת אם היא גאה בי, בלי לדעת מה היא חושבת על האדם שהפכתי להיות ובעיקר אני חושבת על זה שלא אמרתי לה מספיק שאני אוהבת אותה.

אז אני יושבת באוטו ובוכה, פשוט פאקינג בוכה, עשור לא בכיתי ככה לדעתי.

אני כל כך מתגעגעת אלוהים אדירים.

אני מותשת. 

הגעתי לסוף החבל ואני חוששת שהוא עומד להיקרע. 

אסור לו להיקרע כמובן, צריך לדאוג להכל, אחרי הכל אנשים מדברים. 

אני חושבת שמעולם לא חייתי את חיי בלי דאגות ולפעמים אני תוהה לעצמי איך זה היה מרגיש להיות ככה, לחיות רק בשביל עצמי ולא לדאוג לאף אחד אחר. אם מישהו יודע שישלח הודעה תנו לי לחיות דרככם אל תהיו קקות. 

אני כל כך עייפה כל הזמן שאין לי כוחות לכלום, המוח נמס הלב כואב כל הזמן והגוף תפוס כל החיים. 

אני עדיין אופטימית אבל, נראה לי לפחות, כאילו תמיד יכול להיות גרוע יותר וצריך להגיד תודה על מה שיש לנו כי יש לנו יותר ממה שיש לרוב האנשים, ועדיין היום היה אחד הימים הכי קשים שעברתי בחיי, מדברת אחת שעברה דבר או שניים או מאה ב24 שנותיה על הכדור.  

תמה שאני מנסה להגיד זה שחרא על חיי קיצר, אם אני מורידה את כל ההתפלספות, נדבר אחרי שתהיה רגרסיה לאמצע*.

אבלל הפועל קיבלה בראש 5-1 אז יש את זה וזה נחמד.

רגרסיה לאמצע: אחרי אירוע לקיצון אחד נועד להגיע אירוע פחות קיצוני, או כמו שאני אוהבת לחשוב על זה, אי אפשר שתמיד יהיה רק רע או רק טוב תמיד חייבת להיות רגרסיה לאמצע.  

מעניין איך זה להיות אופציה א׳ עבור מישהו. 

אני תוהה איך זה עובד, מה בכל פעם שאני אצטרך משהו אז האדם הזה יהיה שם עבורי? 

אני יודעת לזהות שאני שמה הרבה אנשים כאופציה א׳ בחיי, ובודדים האלה ששמים אותי ככה, אם זה בחברויות אם זה בזוגיות אם זה סתם בחיים באופן כללי. 

ההרגשה הזאת של תמיד לתת ולהישאר עם כלום ביד היא מתישה, אני סוחבת אותה כבר הרבה זמן, מנסה להשתחרר אבל לא עובד לי.

עניין של לשים גבולות אני מניחה, אף פעם לא הייתי טובה בזה.

הלוואי ואהיה אופציה א׳ מתישהו.

מישהו שדיברתי איתו פה, וסיפרתי לו קצת על עצמי אמר לי שיש לי פחד ממחויבות, עכשיו הוא צודק זה לא מפתיע אותי, פשוט זו הפעם הראשונה שמישהו העמיד לי את המראה הזאת מול הפנים וזה הפיל אסימון שלא נפל לי לפני.
אני באמת מפחדת ממחויבות, אני אף פעם לא נשארת לישון נגיד אצל דייטים או וואטאבר, אני תמיד משתעממת ומחליפה דברים שאני עושה, לדעתי אפילו בחברות רגילה אני לא מתחייבת לשום דבר.
אני לא מתחייבת אפילו לרגש, אני די בטוחה שניתקתי את הרגש קצת, יש שיגידו שזה רע אבל אני חושבת שקצת הגנה עצמית לא תהרוג אף אחד.
אצלי הפחד ממחויבות מגיע מפחד מהתמסרות רגשית, אתם יודעים איזה קשה זה להתחייב למישהו רגשית? רק המחשבה על זה מכניסה אותי לסטרס.
אז אם אין רגש מה נשאר? מיניות זמינה וסקס רגעי, זה משהו. מספק בדיוק את מה שצריך בלי להתחייב לקום בבוקר לאותם פנים, ממליצה.
כשהבדסמ נכנס לתמונה אני כבר מסתבכת, כי פה הסקס בעצמו כולל רגש, אחד עמוק יותר ממה שאני מוכנה לתת, אז סשן רגעי זה הפתרון, קצת הצלפות וכן אדוני והמוח מסתדר לכמה ימים, ממליצה.