פאק
אני יודעת שזה לא מתאים היום
מטפלת עדיין בשאריות של אנשים מאותו יום ארור, המוות בעיניים שלי כל יום
ותוך החזקה בראש שמוזר לי לציין תאריך של אירוע שעדיין פעיל ובוער ושורף את הנשמה. כמו לציין את יום השואה ב1934. זה עדיין קורה. הגופה ליטרלי עדיין לא התקררה.
Anyway, אז בניתוק מוחלט מהתאריך= אסקפיזם;
——————————————
אני רטובה משהו לא הגיוני
ופתאום מתגנבות לראש שלי מחשבות
על מעט הפעמים שהתחננו ממני שאשלוט
וכל מה שפגשתי שם בתוכי
וכמה היה לי נעים
וכל זה דווקא עכשיו
כשאני בשיא המסע שלי לאהוב את עצמי יותר
פתאום זה מתעצם
פאק איט להתנצלות המובנת שכמעט זועקת מתוכי
ההערצה שלהם כל כך נעימה. תמיד היתה
אבל עכשיו גם בא לי לנצל אותה, בידיעה מוחלטת
בהבנה הדדית
בפעם הבאה אשתדל להיות אפילו יותר
אני
אני עוד מגלה אותי. בלי הגינונים הדפוקים האלה שאימצתי שמצמצמים אותי. מושלמת גם בלעדיהם
תחגגו איתי את האותנטיות?
