זה רק בראש

שיער כהה..

עור בהיר…

מה יש בזה?

מה האפשרויות שלי בעצם?

1. לנסות להכיר מישהו.. לתת צ׳אנס אמתי.. אשכרה להפגש ולראות לאן זה מתגלגל ולקוות לטוב.
בעד: זה הכיוון האולטימטיבי. זה בתכלס מה שאני רוצה בטווח הרחוק.
נגד: אין לי באמת אנרגיות להשקיע מעצמי כרגע. הקשר האחרון הוציא ממני כל קמצוץ של כח נפשי שהיה בי אי פעם. פשוט לא רואה את זה קורה כרגע..

2. למצא מישהו למשהו שטחי.
בעד: אין צורך בהשקעה רגשית, אין צורך בשום השקעה של כלום בכלל, חוץ מאולי כמה שעות..
נגד: בואו נודה בזה- הקונספט הזה לא בשבילי.. הבנתי את זה כבר לפני הרבה מאד שנים ולא רואה סיבה שמשהו ישתנה לפתע פתאום.

3. להציע למישהו מהידידים…
בעד: חוסך חיפוש, פחות מסוכן מאשר זר אקראי.
נגד: יש סיבה שהם ידידים שלי ולא מעבר.. ידוע לי בוודאות שחלקם (אולי אפילו כולם) היו שמחים שאתן להם צ׳אנס לזוגיות ואף אחד מהם כנראה לא יסרב להעביר אתי לילה בלבד.. אבל.. כאמור… אם היתי מעוניינת בהם אפילן בקצת, כנראה שלא הינו ידידים.

4. להציע למישהו ספציפי שעלה לי בראש.
הקדמה: הכרתי אותו ברשת אי שם לפני הצבא. הוא חיפש משהו שטחי, אני לא השקעתי יותר מדי מחשבה במה אני מחפשת. מפה לשם הזמנתי אותו אלי, העברנו יחד לילה. המשכנו לדבר, אחרי כמה חודשים הוא הגיע לבקר אותי בבסיס כשהיתי בריתוק ושוב העברנו לילה יחד.. מאז לא נפגשנו שוב. כן נשארנו בקשר. היתה לנו מן ״בדיחה״ קבוצה שהוא מציע לי סקס ואני מציעה לו לצאת לדייט, אבל לא יצא מזה כלום. מפה לשם, לפני איזה 8 שנים הוא פתאום שלח לי הודעה שהוא מתחתן. סבבה.. מדי פעם חזרנו על הבדיחה הקבועה, אבל לא באמת יצא מזה כלום.
אי שם בקורונה, ממש שניה לפני שהכרתי את בן הזוג הקודם שלי, נגררתי אתו לשיחות אל תוך הלילה.. היו לשיחות אופי מיני מובהק בחלק מהזמן.. אני בד״כ לא נגררת לדברים כאלה, אבל אני מניחה שהעלאת זכרונות והבדידות של הקורונה עשו את שלהן.. ואז הכרתי את בן הזוג הקודם והשיחות עם ההוא התחילו להתמסמס. כן הינו מדברים מדי פעם, אבל כבר לא נכנסתי אתו לשיחות מהסוג הזה כי הרגיש לי לא נעים ולא חסר לי כלום. והיו תקופות שהוא קצת ניסה לדבר אתי, אבל לא ממש היה לי כח אליו, גם אחרי שזה נגמר ביני לבין בן הזוג.
שבוע שעבר החלטתי לשלוח לו הודעה.. ויצא שדברנו לא מעט. כרגיל לא על משהו משמעותי. שיחות די מפגרות. ואז הוא שלח לי הודעה קולית.. וואי שכחתי איזה קול מטורף יש לו… אמרתי לו שהתגעגעתי לקול שלו..
בימים הבאים דברנו עוד קצת פה ושם ויש לפעמים דברים שהוא אומר ש.. וואי.. בא לי לעזוב הכל ולבוא אליו לראות אם הוא עומד מאחורי המלים שלו.
אז…
בעד: הוא לא ידיד באמת (אז גם שום דבר לא יכול להתחרבש במערכת היחסים שלנו), כבר היתי אתו, אז סביר להניח שהכימיה נשארת, הוא לא ירגיש זר.
נגד: הוא נשוי, למען השם…
*כאילו, יש מצב שהם ביחסים פתוחים או השד יודע מה.. גם.. זה עניין שלו. אני לא צריכה להיות המצפון שלו. שכל אחד יידאג לעצמו, אני מניחה. אני יותר מדי מתחשבת באחרים וזה עוד מעולם לא השתלם לי.

אני חושבת שהאפשרות שאני הכי נוטה אליה היא האחרונה. אני חושבת שאשאל אותו אם זה בכלל תרחיש סביר. יכול מאד להיות שהוא נאמן לאשתו מחוץ למרחב הוירטואלי וכל מה שאשאר אתו זו פנטזיה.. ואז אצטרך להחליט מבין האפשרויות הנותרות.

יש אפשרות אחת נוספת שהיא בעצם לא לעשות כלום בכלל.. אבל אני חיה בתוך האפשרות הזאת ולמען האמת, קצת נמאס לי.

אני אחליט לחפש מישהו לקשר ״שטחי״… (לא כאן… תרגעו!)
כי אין ספק שאני לא באמת במקום של חיפוש קשר רומנטי.
מה זה אומר לגבי?
שאני מוכנה לוותר על הערכים בשביל להרגיש קצת חום?
שאני מוכנה להתפשר על עוצמת משיכה רק בשביל חיבוק מיוזע?
שאני מוכנה לוותר על תקשורת אמיתית רק בשביל סיפוק רגעי?
ומה עם הריקנות? הרי היא רק תגדל.
הוכחתי לעצמי- לא פעם שהדברים האלה לא בשבילי.
אבל מה אני יכולה לעשות? אני מודה. הבדידות קשה עלי.
אולי אשליה של כמה שעות פעם בכמה ימים תעשה את העבודה?

חומר למחשבה…

לפעמים אני נתקלת בתמונה ההיא שלך… זו שצילמתי באילת.
כשהפעלתי את המצלמה החדשה שלי לראשונה אחרי שהיא היתה כל הלילה בטעינה ושיחקתי בה קצת. התמונות הראשונות בהחלט.
אתה- לבוש רק בתחתונים וקרוקס… נשען על המשקוף של המרפסת ומתעסק עם הטלפון ביד אחת. מאחוריך אור השמש מדויק. אי אפשר לביים דבר כזה.
אפילו שעדיין לא התאפסתי על ההגדרות, זה יצא פשוט מושלם.
כי אתה מושלם.
או היית מושלם.
או היית מושלם בראש שלי.
או מכרת לי אשליה שאתה מושלם.

תמיד יש בי חרטות שלא צילמתי אותך יותר. שלא צילמתי אותך בעירום. אני לא חושבת שהיית נותן לי לצלם אותך בעירום. היית נותן לי לצלם אותך בעירום?

צילום עירום- הנה משהו להתנסות בו…

ממש לפני שאתה נרדם…
האם אתה חושב עלי?

גשם בחוץ. קריר.
בזמן שאני עסוקה במשהו בעמידה, אתה תבוא ותחבק אותי מאחורה- חצי במפתיע. לאט. בעדינות.
ואז תשלב את אצבעותיך באצבעותיי- כל יד שלי ביד נגדית שלך.
תצמיד את אפך לצווארי, ותיקח שאיפה עמוקה וארוכה. תיתן לי נשיקה רכה- ממש מתחת לאוזן, ותניח את ראשך על כתפי- עכשיו אתה רואה את העולם מהגובה שלי.
אנחנו נעים מצד לצד לצלילי מנגינה שלא קיימת. אולי היא קיימת- אבל רק אצלנו בראש. או אולי בלב.
ואולי… אלה רק פעימות הלב שלנו בשילוב עם קולות הגשם.
כבר לא קריר.
אני עוצמת עיניים, ואין יותר כלום בעולם.
רק אתה, אני והמנגינה.
מסונכרנים.
כאחד.