לא לכל סיפור יש סוף טוב. לפעמים, לעומת זאת, טיבו של הסוף הוא עניין של גישה.
אז נתחיל ביום בו חזרתי מחטםשה שסימנה מפנה ופתיחת דף חדש לאחר פרידה כואבת (מאותה אקסית עליה כבר כתבתי כאן). אני מעלעל לי בטינדר, וזה מזמן לי מפגש עם בחורה חמודה עם ראש פתוח, שהסתכלה עליי בצורה מיוחדת.
אני לא אחד שמסובב לנשים את הראש, אך נראה שלכמה מהן אני קולע בול לטעם, ובכל זאת, לא הייתי מוכן לרמה כזאת של הידלקות.
אני כל כך אוהבת שאתה רזה (כך במקור) אמרה תוך שהיא פושטת את הבגדים של שנינו בחופזה, אחרי יום שכלל שני דייטים (!) כי היא לא יכלה לחכות. היא התחככה בי, נגעה בי, נישקה אותי ובאופן כללי חירמנה אותי עד לנקודת רתיחה.
נכנסתי בה כאילו הרגע השתחררתי משהות ארוכה בכלא שמור (רעיון לפנטזיה נוספת?). בפכם המי יודע כמה שגמרה כבר קצת התעייפתי, אז עצרתי לרגע לנוח, בו הזמן שהיא אמרה שתשאיר אותי חרמן ללילה הזה ושאני מוזמן להתחפף משם (לא כך במקור).
מאז לא אבד עמה הקשר, ונותר לתהות האם באמת כך קרו הדברים. מה שבטוח, הזכרון נשאר. להיות מושא התאווה של מישהי, לחשוב על זה שראתה בי ממתק שאוכלים כדי לספק צורך בסיסי ואז לזרוק, עושה לי את זה עד היום.