העולם שלי

אוחחח שאני אוהבת.

לדבר שיחות שלמות במבטים.

להכנס פנימה,

להרגיש,

להבין,

לא להוריד מבט.

כמה שיותר חודר יותר מרטיב.

מבטים ארוכים שמספרים את המחשבות.

שנותנים להרגיש את הכח והחוזק בתוך השקט.

מבטים שלוקחים אותי בלי להתבלבל.

לצלול עמוק,

לתוך הנשמה,

ועוד יותר,

ועוד,

כן.

כן.

כןןן.

ככה.

                       כמה שזה טעים.

                                         יאמי!

לחטוף

לגרור

לקחת

להכנס

להשתמש

לחדור

לבעול

לדפוק

לזיין

לשבש

לטנף

להשפריץ

לנזול

לטפטף

ללקק

                           ו...

                                   ללכת.

                                                     (:

ואת שתיהן אני אוהבת,

ולשתיהן מחוברת.

הן מורכבות,

עמוקות,

חדות

וסופר מיוחדות.

אחת ילדה טובה שהיא,

מנומסת,

קשובה,

מחושבת בדעתה,

ממש כלבה טובה.

השנייה?

השנייה סדום בתוך ראשה.

עולם שלם שמסתובב בתוכה,

בכולה.

המחשבות המרטיבות שלה,

הצורך בעומק,

הטינוף,

כזה שיוצא מהמקומות הכי חשוכים שלה.

וכשמצליחים להגיע לשם,

אוח כשמצליחים.

היא צריכה שיחפרו בה,

בכולה.

שיצליחו לקלף,

שכבה,

ועוד אחת,

ועוד.

היא צריכה

מזוכיזם לנפש.

בעיקר לנפש.

והן,

שתיהן,

הן לומדות לחיות יחד,

בסינכרון שכזה.

                            ככה.

                                ממש ככה.

כשהוא יודע לשחק במחשבות.

לשתול את מה שרוצה,

בלי להגיד ישרות.

מתכנת לי שם בפנים,

מוציא בתוך המוח שלי תוכנה לפי המחשבות שלו.

לא שואל,יודע איך.

ואני?

באינסטינקטים שלי תמיד מנסה להלחם,

לקחת את עצמי לקצה כדי שלא יחדור, 

לא לתת אצלי פנימה כניסות מוטעות.

בודקת את הנשימות שלי תמיד מול הדבר,

כי אם זה באמת יכנס, מתחיל השיבוש.

ובשיבוש, אני מטפטפת על המילים.

                                                    שלו.

                               יאמי 

כשזה אפל,

זה ממגנט.

כשזה ממגנט,

זה מסקרן.

כשזה מסקרן,

זה חודר,

כשזה חודר,

זה נכנס.

כשזה נכנס,

זה מחלחל.

כשזה מחלחל,

זה מרטיב.

כשזה מרטיב,

זה משבש.

כשזה משבש,

             זה שיש מי שחושב אותי לפני.

                            כזה

                                   ממש.

*

אוהבת להחזיק את המחשבה עליה.

לדבר איתה,

לפלרטט איתה,

להתלכלך איתה,

להסתכל לה בעיניים

וככה להתהלך.

להכנס לאין סוף של מה שמחזיקה בראש,

ונברא בין הרגליים.

להקשיב לה כשהיא עושה לי סנכרון עם הגוף.

חום,

טיפטוף,

נוזלים,

אני גומרת?

אני לא.

גמרתי-שבעתי.

אז אני הולכת איתה יום

ועוד יום 

ועוד ..

לפעמים גם בלי תחתונים,

כי אין כמו להרגיש את המחשבה על התאווה.

כזה ממש.

                            יאמי.

הרבה מילים,

יותר מידי,

לרוב מתגלות כריקות.

איפה הא-חד

שפותח ונכנס,

ששוחה בעמוקים,

נוגע בפחדים,

חושב אותי צעד קדימה,

מחשבה אחת לפני,

ואז משאיר אותי לחשוב את המחשבות שלו.

מכירה אותי.

יודעת מה הנפש צריכה,

למה היא זקוקה,

היא צריכה את הא-חד.

 להרגיש את העומק.

כל דבר אחר לא רלוונטי עבורי.

אי אפשר טוטאלי בלי עומק.

להיות בכאילו?

להיות ליד?

פחות.

רוצה להיות הדבר עצמו.

כשאני אשאר ללא מילים,אני אדע.

אני ארגיש בכל הגוף שלי,

בבטן

בנשימות

בדפיקות לב

בדפיקות של הכוס

הכל

כולל הכל.

הוא ידבר,

אני אבלע רוק.

הוא יפגיש אותי עם עצמי 

בפניות שעוד לא לקחתי.

לא משחקת את המשחק של כולם

ולא שוחה בכיוון שלא מרגיש לי.

הכל

או 

כלום

ככה ממש.

המחשבות שלי,

מטורפות,

מטונפות,

נוטפות,

מרטיבות,

מלאות זימה,

והן לא יוצאות ככה בפרצוף לכל אחד,

הן שלי,

ואני אוהבת ,

שזה בתוכי,

בפנים,

עמוק,

איתי ,

תמיד.

ומי שמולי לא ידע,

שזו אני,

ככה מתהלכת,

שבתוכי עולם שהוא רק שלי.

כזה ממש.

יאמי.

אתה שאני אומרת לו לנשום,

אבל בעצם גרם לי פתאום להחסיר נשימה,

להרגיש את הדופק אחרי שבדקתי את הדופק כאן הרבה זמן,

אתה שמדבר אותך פשוט,

לעומתי שתמיד מורכב אצלה שם במעמקי הראש,

שמחפשת עומק כואב,

כואב טוב וגם פחות,

כואב ששם לי את האמת בפרצוף,

כדי להבין אותי,

לדייק אותי,

לחבר אצלי את הקצוות,

להביא אותי לאיזה קצה שלא משאיר לי ברירה,

שמדביק את הפנים חזק לקיר ואומר לי,

הי את,

תנשמי,

תתאפסי,

תתמקדי.

שתדע,

אתה במחשבות שלי.