זיוני שכל בלי דאגות

אני מתחיל להתעייף מכך שמרגיש שכמעט לשום דבר אין טעם. 

מאז שנשבר לי הלב מאותה בחורה, בפעם המיליון אולי, זה מרגיש כאילו התפכחתי באיזשהו מובן. 

כאילו עברתי שלב. התבגרתי. התעוררתי למציאות אחרת. מציאות שהתעלמתי ממנה או פשוט מציאות שלא ידעתי שקיימת. 

כאילו, כן ידעתי שהמצבים והרגשות האלה קיימים.  אחרת על מה היו כותבים את כל השירים, הפואמות, הסונטות, הסרטים והשירה הכתובה. 

זה לא רק זה. 

זה מרגיש כאילו מספר דברים בחיים שלי הגיעו לקיצם ואני הגעתי למצב תודעה חדש. 

לצלילות מפחידה בנוגע למצב העולם שסביבי.

וכל הצלילות הזו. כל ההבנה. כל הצורך להתמודד עם המציאות הזו פשוט די כבד עליי. 

אני יודע שכל זה יעבור

ושאני פשוט צריך לקחת את הדברים בקלילות ולאט לאט לחזור לעצמי ולצאת ולהכיר אנשים חדשים ולעשות דברים חדשים. 

שאני פשוט מחפש את אותה תחושת חיים שהרגשתי עם אותה בחורה. 

אבל זה פשוט מעייף ומרגיש חסר כיוון, ההרגשה הזו שאין טעם בשום דבר. 

את יפה. יפה מאוד. ואת יודעת את זה.

את לא מפחדת להשתמש ביופי שלך ובגוף שלך בשביל לקבל את מבוקשך.

את חיה בשביל זה. מבלי ששמת לב אפילו.

תמיד אמרו לך שאת יפה.

תמיד התייחסו אלייך כאילו את מיוחדת.

תמיד הרגשת את עיניי כולם סורקות את גופך בכל מקום בו היית.

מצעירים ועד מבוגרים. גברים ואפילו נשים.

כל אחד והאג'נדה שלו.

כל אחת והמחשבה שלה.

את רגילה שמעריצים אותך. שמחזרים אחרייך. שרוצים להפשיט אותך, פיזית ומנטלית. לחשוף את גופך, את מחשבותייך, משאלות ליבך, הפנטזיות שלך, הסטיות שלך, הטעויות שלך, הפחדים שלך.

כל דבר בשביל להתקרב לגוף וללב שלך.

עם זאת, מילה לא במקום משמידה את ארשת הביטחון שאת מעמידה פנים שיש לך.

משפט או מילה אחת, כמו חץ מדויק חודרים את שריון הזכוכית ומנפצים אותך.

מצלקים אותך למשך שנים.

ואז, בשביל לשאוב אנרגיה, לבנות בשנית את שריון הזכוכית, להרים שוב את שכבות ההגנה והביטחון שהתרגלת אליהם לאורך השנים,

את מורידה את הבגדים.

הבריחה שלך.

חבל ההצלה. זריקת הביטחון ומנה מהירה של דופמין.

המהלך האוטומטי אליו את פונה בכל רגע של שבירה או חרדה. 

התמודדות עם האחיזה שחנקה אותך לאורך שנים, בעקבות החיים בסביבה כה סגורה ושמרנית. מלאת חוקים וכללים לפיהם את אמורה לחיות על מנת להיות ילדה טובה. להיות בחורה חסודה. להיות רעיה ראויה.

להתאים לכלל. להיות עוד אחת מהיתר.

ללכת בעקבות העדר.

אולי זאת הסיבה שאת מורידה שכבה ועוד שכבה. חושפת את עצמך לכל מי שמבקש. ואפילו לכל מי שלא.

פשוט מתפשטת.

חייבת להיות שונה. חייבת להתבלט.

להזכיר לעצמך מי את ומה את שווה.

כאילו את כבר לא יודעת את זה. כאילו לא מאמינה לכל אלו שאומרים לך את אותם הדברים שאת משתוקקת לשמוע.

הרי זה מה שאמרו לך כל השנים. רק שמיד לאחר אותן מילים יפות, ידיים נשלחו לך לתחתונים.

אז הגיע היום בו אמרת מספיק. היום בו לקחת אחריות על החיים.

מעכשיו את תקבעי מי יראה אותך וכמה.

את תהיי זו שתתפשט, לעומת מי שהיית שהפשיטו אותה.

עכשיו כל העולם יראה אותך

בלי הגנות. בלי חומות.

בלי בגדים.

ילדה חרדית קטנה.

אני רוצה להתנסות עלייך. 

לחקור את גופך ולקחת אותך לקצה גבול הסיבולת שלך.

אחשיך את החדר, כשאעמעם את האורות.

אדליק נרות שיפיצו ניחוחות משכרים לאוויר. 

מוזיקה ענוגה תתנגן חלושות ברקע.

הכל בכדי להכניס אותך למצב תודעתי משכר. כזה שיגרום לך לאבד את אחיזתך בכאן ועכשיו וישחרר אותך מלחצי היום יום. מתחושת המחנק התמידי.

את תעמדי לפני, מוכנה וכנועה.

תביטי בעיניי ואל תסיטי את מבטך, בזמן שאפשיט ואחליק ממך את בגדייך.

אוביל אותך אל המזרון עליו תשכבי, תעצמי את עינייך ותכיני את עצמך, רוחך ונפשך.

אלטף את גופך. אלמד אותו. אחוש אותו היטב בקצות אצבעותיי. כל עמק וגבעה רכים וענוגים.

אזליף שמן חמים ואתחיל לעסות את רכות עורך.

זרועותייך, גבך, ישבנך ורגלייך.

לא אחמיץ ואפסח על דבר.

תתהפכי למעני.

ושוב, זרועותייך, שדייך, בטנך, גבעת ערוותך ורגלייך.

כל חריץ וקיפול ביצירה המורכבת שהיא גופך. אלמד ואשנן כמו את תורת אבותינו. 

אשים לב לתגובותייך ואקשיב ביתר שאת לקול גניחותייך. היכן שאראה עונג והנאה, אתמקד.

אגרום לכך שדופק ליבך יגבר. פנייך יאדימו בסומק מחמיא. רטיבות תקווה בין רגלייך וזרמים יחושו במעלה עמודת השדרה.

אביא אותך כה קרוב למחוז חפצך, אך אמנע ממך את מבוקשך. לא אפסק את שפתייך ולא אחדור אלייך. לא עד אשר תשתוקקי לכך. לא עד אשר זו תהיה מחשבתך היחידה בראשך. לא אשר עד שזה יהפוך לצורך הקיומי שלך. יותר ממזון. יותר ממים. יותר מאוויר לנשימה.

אביא אותך כה קרוב, עד שתתחתני בפניי להקלה. עד שלא תוכלי לשאת זאת עוד.

אעשה הכל. אתנסה בכל. כל מה שביכולתי וכל מה שקיים על מנת להביא אותך להשתוקקות לפורקן ולעונג צרוף.

אני רוצה לדעת מה אפשר לעשות לגופך על מנת לגרום לך לעונג. כל דבר אפשרי. 

הלוואי ואינדוקציות ופרדיקטים.

משוואות ישר ומספרים מרוכבים.

אינטגרלים ומשוואות חצי זווית.

סינוס, קוסינוס וטנגנס.

שורש, חזקה ולוגריתמים. 

פסוקי אמת ושקר.

מצולעים, מעגלים ומשולשים.

ירתקו, ילהיבו, יגרו, ידהימו, יחרמנו ויענגו

כמו אירוטיקה, אינטימיות, מיניות וזימה.

ככה הייתי מתיישב ללמוד שעות על גבי שעות על גבי שעות

לפי דעתי, הדבר היחידי שחסר לי

הדבר היחידי שאני עוד צריך ללמוד

הדבר היחידי שאני צריך להתגבר עליו ולהשיג אותו על מנת להפוך לשולט שאני יודע שאני יכול להיות.

על מנת להפוך לשולט שאני רוצה להיות.

על מנת להפוך לשולט שאני יודע שמסתתר בתוכי ומת להתפרץ.

זה לזהות את הדברים שאני רוצה, וללכת עליהם, לרדוף אחריהם, לדרוש אותם, להשיג אותם.

בלי פחד. בלי בושה.

לדעת מה אני רוצה, או אפילו ברגע שאני רואה משהו, ולדעת שאני מסוגל להשיג אותו.

או לפחות למות בניסיון להשיג אותו (Or at least die trying)

נכון, זה מחסום מנטלי גדול

אולי המחסום הכי גדול ומשמעותי המבדיל בין אנשים רגילים לבין שולטים, אבל אני עוד אשיג אותו.

לא אנוח ולא אשקוט עד שאשיג את מטרתי וארגיש ביטחון מספק ונחת לנסות להשיג את הדברים שאני רוצה.

כי רצונות, פנטזיות וחלומות יש לי מפה ועד הודעה חדשה. 

ביטחון, תקווה ואמונה בעצמי - קצת חלשים.

אני צריך לשפר את הסטטוסים שלהם ולעלות ב-XP

מסקרן אותי. אשמח לשמוע משולטים מבוססים ומנוסים.

לשמוע, ללמוד, להכיר.

את צורת המחשבה שלכם. לא רק בקשר של בדסמ ושליטה, אלא על החיים באופן כללי.

אני מניח הרי שאין לכם שתי אישיאויות (אחת לחיים הונילים ואחת לבדסמים). 

אשמח לשמוע מה מניע אתכם ביום יום.

איך אתם מרגישים ביום יום.

מה אתם חושבים ביום יום ואיך אתם מתנהגים בחיי היום יום הונילים.

כל תשובה מבורכת.

שהסיפורים המענגים, המחרמנים, הכתובים יפה וקולח, הנראים מציאותיים כל כך, כאילו קורים מסביבי כל יום כל היום ורק אני עיוור להם

הם רק סיפורים. 

פנטזיות ודמיונות שנועדו לספק את הכותבים, לספק מקום מפלט לסערה המתפתחת בראש של כל אחד ואחת. לסחוט מספר לייקים ולקבל מעט אהדה. 

ואם יהיו ברי מזל, אז למצוא פרטנר נחמד איתו או איתה יוכלו לממש חלק מהפנטזיות ולהפוך אותן לחוויות. 

תזכור, אלה רק סיפורים. רובם לא אמיתיים. 

אין צורך לקנא. 

אז להשיג סקס מזדמן בהתראה קצרה עם אפשרות לבחור את מי שאני רוצה היה פשוט הרבה יותר

תסכול שנובע מחרמנות וחוסר אנרגיה לתקשר יתר על המידה

ימחק בוודאי