|
|
|
התעוררתי ומשום מה לא מצליח לחזור לישון
המחשבות רצות אך עדיין לא מרגיש משהו.
הרגשת F*ck it כזאת, מכירים?
שבא לי לעשות משהו סתם לשם הלעשות אותו. לאו דווקא כי אני מחפש או רוצה או צריך משהו.
סתם כזה.
אז קבלו הפתעה ששלחתי למלכה ששלטה בי לתקופונת קצרצרה עד לא מזמן.
סתם כי בא לי.
אני יודע שעוד מוקדם לזה אבל בא לי כבר לשתף.
עוד מעט יגיע הזמן הארור הזה בשנה.
הזמן הזה שהשעון יראה דקה לחצות וזוגות אוהבים ברחבי העולם יספרו לאחור: "10, 9, 8..."
וברגע שהשעון יכה בחצות, והשנה האזרחית החדשה תחל, מיליונים של זוגות שפתיים יפגשו אחד את השנייה (ואחת בשנייה ואחד בשני) בנשיקה רומנטית או כחלק ממוסכמה חברתית רחבה שכך מתחילים את השנה החדשה.
וכמו כל שנה, אעביר את הלילה הזה לבד.
ספק אשאר ער ואציץ בשעון לרגע בו התאריך מתחלף והסיומת של השנה עולה בספרה. או שבכלל כבר מזמן אהיה בחלום השביעי (בתקווה שהוא לא יהיה סיוט).
והיא? כמו שאני מכיר אותה, היא בטח תצא עם החברות שלה ותקרע את רחובות העיר.
תנדוד מבר לבר, תחגוג את החיים ותיהנה כמו שרק היא יודעת ליהנות.
וזה מעולה. היא בחורה כיפית וחייכנית שיודעת להאיר כל חדר שהיא נכנסת אליו ולגרום לכל הסובבים אותה לחייך בהגזמה מכל פעולה שהיא עושה (אפילו אם היא לא התכוונה לכך).
[היא משהו. משהו מיוחד. מצד אחד עוד ילדה שרוצה ליהנות מהחיים וחוששת להתבגר.
צעירה עם חלומות מפה ועד הודעה חדשה.
עם כוח ואנרגיה של פחית רדבול מעורבבת עם מונסטר ושוט של אספרסו בצד.
מצד שני היא בוגרת, מכילה, נבונה. עברה לא מעט יחסית לבנות גילה.
היא יודעת מה זה לאהוב ולהרגיש. יודעת בדיוק מה היא רוצה ומה עושה לה טוב.
שואפת הכי גבוה שאפשר ולא נותנת למגבלות הסביבה לעצור בעדה.]
וזה מצחיק כי היא אמרה לי לא פעם שהיא שונאת אנשים. שהיא יכולה לקבל תגובה ממש רעה במקום הומה אדם.
ועדיין, לשם היא יוצאת ושם היא מסתובבת.
מאבדת את עצמה. משתחררת מכבלי היום יום ומאמצת פרסונה אחרת. שונה ממה שהיא רגילה וממה שמצפים ממנה.
טועמת. מנסה. רואה איך זה להיות מישהי אחרת רק לכמה שעות.
ואולי היא בורחת ממשהו. בורחת מהסביבה שלה. בורחת מהקרובים אליה. בורחת מהשדים שלה. בורחת מעצמה.
אולי היא פשוט מתנהגת כמו רוב הבחורות בגילה ומחפשת את החופש. את החדש והלא נודע. את הריגוש. את הסיכון. הכיף והעונג.
מה שלא תהיה הסיבה, היא מסקרנת אותי ואני רוצה לקחת חלק בזה.
גם כי אני רוצה להיות לצידה וחלק מהחיים שלה כמה שיותר.
גם כי אני חושב שבזכות מי שהיא ובזכות האופי שלה. האופי החזק, הפתוח, האמיץ והחתרני, היא תצליח להוציא את הטוב ביותר ממני ולקחת אותי איתה. לספק לי את התמיכה והדירבון שאני כה צריך בשביל לממש את מלוא הפוטנציאל והחלומות שלי.
וגם כי אני רוצה להגן עליה. לשמור עליה שלא יאונה לה כל רע.
לצערי חונכתי עם ראיית עולם קצת שלילית ואני, עם האופי הפולני שלי, דואג לה (כנראה יותר ממה שצריך באמת).
כל עוד אני לא יודע איפה היא ומה היא עושה, אני דואג.
אפילו שהיא אמרה שהיא בסדר. תמיד בסדר.
ידעתי שזה לא תמיד נכון וזה בעצם היה מסווה למה שהיא מרגישה באמת, אבל בשביל לא ללחוץ ולהעיק עליה, לא התווכחתי (טוב, לא יותר מדי... אני יודע, אני יודע. פולני, כבר אמרתי לכם)
אז כמו שאמרתי, רוב הסיכויים שאשר בבית בערב הזה. אשתדל שלא לדמיין ולהכניס לעצמי תרחישים רעים עליה ואיפה היא נמצאת ועם מי היא מסתובבת.
והכי גרוע, מי יזכה לנשק אותה כשהשעון יכה בחצות.
אני לא חושב שיש כאב פיזי שאתם יכולים לנסות ולגרום לי שיכאב לי יותר משכואב לי כעת.
יכול להיות ואני שוב דרמטי מדי, אבל באמת שאני מרגיש שאני משתגע.
אני מרגיש שאני צועק מבפנים או מת לצעוק לבחוץ. לצעוק "כמה אני רוצה שתחזרי" או "למה לעזאזל הלכת ממני?!" או "מה לעזאזל אני אמור לעשות עכשיו?!"
התאהבתי בך ואת בי (לפחות ככה נדמה לי). ועכשיו אני תקוע עם עצמי והמחשבות שלי. ועם הגירוד הזה, הגירוד שמתחת לעור. הגירוד הזה שאני לא מצליח להגיע אליו שמחרפן אותי מרגע לרגע.
אני לא מכיר אותך יותר מדי. לא הספקתי להכיר כמו שהייתי רוצה. אבל אני מרגיש שאת מה שאני רוצה והייתי צריך בחיים שלי. ועכשיו את כבר לא פה. ואני משתגע מהמחשבה על "עם מי את נמצאת עכשיו" ו-"מי יזכה בך בצורה עליה רק יכולתי לחלום"
ואני יודע שיהיה בסדר, שהזמן יעשה את שלו אם רק אתן לו ואעבוד על עצמי וכל הבולשיט הזה.
שאמצא מישהי אחרת שתגרום לי להתרגש כמו שאת גרמת, ושארגיש טיפשי עם המחשבה על איך הייתי אז כשכל מה שיכולתי לחשוב עליו היה את.
אבל עד שזה יקרה אני רוצה לדפוק את הראש בקיר. לקרוע את העור שלי מעליי. לעשות הכל על מנת לשכוח אותך (לא משנה כמה מבזה או כואב או סתמי זה יהיה).
ומצד שני אני לא רוצה לשכוח אותך. אני לא מוכן לוותר. לא מוכן לשחרר. רוצה להילחם. מול כל מי שצריך. להילחם עלייך ועליי ופשוט לגמור יחד ולגלות שמה שחשבנו ומה שהרגשנו היה כל כך נכון ואמיתי וזהו, לא צריך לחפש יותר, לא צריך להתאמץ, לא צריך לעבוד יותר.
הגענו הביתה. אחד לשנייה.
במקום להתקדם בחיים.
במקום להתגבר על האחת שהתחמקה.
במקום ללמוד ולהתפתח.
במקום חשוב ולפנטז על עתיד טוב יותר.
אני יושב כאן, עם הזין ביד וכמו תמיד מתמקד בעונג הרגעי והעכשווי במקום בדברים שחשובים באמת.
חתיכת מזדיין טיפש.
(לא להתרגש, רגעי שנאה עצמיים באים והולכים. חולפים כמו עונות השנה ומצבי הנפשי הרעוע מרגע לרגע)
למה גוף האדם כל כך מרתק ומעסיק אותנו?
אנחנו אוהבים לצפות בגוף האחד של השני. לבושים או בלי בגדים.
אוהבים לצלם את עצמינו, שוב, לבושים או בלי בגדים. ולשלוח את זה לאהובינו/זרים גמורים ברחבי האינטרנט.
אוהבים לגעת בו. להתעסק איתו. לחקור אותו.
לחקור אחד את השנייה. לגעת אחד בשנייה. להתענג ולענג אחד את השנייה.
להכניס לפה חלקי גוף שרוב הזמן לא היינו חושבים בכלל להכניס לפה. למצוץ, ללקק, לטעום.
להכאיב אחד לשנייה - מתוך בחירה. מתוך רצון להרגיש טוב מהכאב. להחדיר, לצבוט, לסטור, להפליק, לחתוך, לחקור, לנשוך, לשרוף ולהקפיא.
יש משהו כל כך פאקינג מדהים בגוף שלנו.
יש גופים כל כך נהדרים. כל כך משגעים. כל כך יפים ומושכים שזה כואב להביט בהם ולא לתפוס אותם או לטעום אותם באותו הרגע. גופים שנראים כל כך רכים. כל כך שריריים. כל כך מעודנים. כל כך טעימים שזה מדליק אצלנו את הנוירונים הנכונים במוח.
להשראה ויחס - הגוף העירום שלי, כפי שאני הולך לישון כל יום. בפוזה מתגרה עם ישבן שובב למצלמה.
שאלתי אותה והיא אמרה שהיא לא זוכרת.
היא לא זוכרת איך ההורים שלה קראו לה.
היא לא זוכרת איך החברים שלה קראו לה.
היא לא זוכרת איך המורים, המנהלים והבוסים שלה קראו לה.
היא לא זוכרת הרבה מחייה הקודמים.
היא לא זוכרת מה הייתה שגרת הבוקר שלה.
היא לא זוכרת איך היא אהבה לשתות את הקפה.
היא לא זוכרת איזה בגדים היא אהבה ללבוש.
היא לא זוכרת לאן היא אהבה לצאת לבלות.
היא לא זוכרת בני ובנות זוג מהעבר.
היא לא זוכרת איך זה לאהוב מישהו אחר ממני.
היא לא זוכרת איך זה ללבוש בגדים בבית.
היא לא זוכרת איך זה לישון על מיטה.
היא לא זוכרת איך זה לבחור מה לאכול.
היא לא זוכרת איך זה ללכת לישון מתי שהיא רוצה.
היא לא זוכרת איך זה לגעת בעצמה מתי שהיא רוצה.
היא לא זוכרת איך זה לגמור ממישהו שהוא לא אני.
היא לא זוכרת איך להתנהג כמו אדם עצמאי בעל דעה משלו.
היא לא זוכרת איך זה להיות חופשיה.
היא לא זוכרת איך זה לחיות בלעדיי.
ובינינו. לא נראה שהיא רוצה לזכור.
שיברון לב זה חרא.
הניסיון להתמודד ולהתגבר גורם לאחד לעשות דברים שונים ומשונים.
למשל:
# ללכת למסיבת BDSM ראשונה בחיים בתור נשלט של מלכה מהממת. לשרת, ללטף ולענג את מלכתו. להעריץ את רגליה ולדאוג לכל צרכיה.
# לעבור מסטוץ לסטוץ. לרצות לזיין ולשכב עם מי שרק אפשר. למסור את הגוף כדי לטפל בנפש הכואבת. לחפש ריגושים זולים כדי למצוא משהו שיסיח את הדעת.
# להתנסות בכאב והכאבה עצמית. לסטור לעצמי בכל הכוח בזמן שיושב בסלון ביתי עם הזין ביד. להרגיע את העצבים הגועשים. לחפש עונג רגעי כדי להרגיש מעט טוב יותר.
# מה יבוא בהמשך?
