הטלפון צלצל בדיוק שלושה ימים אחרי הראיון.
"ברוך הבא לצוות, דניאל," אמרה אלכס בקולה היבש והמדויק.
"מחר, שבע בערב. לקוחה ראשונה שלך. ליסה, 32. ביקשה 'חבילה מלאה'. אתה תקבל אותה בחדר 3. הכל יהיה מוכן."
ליסה.
השם נתקע לי בגרון כמו עצם.
הייתה לי ליסה. ליסה מהשכונה. ליסה שהייתה בת גילי. זאת שהלכה עם החברות שלה בגו זקוף וביטחון עד השמיים, בחצאית כחולה קצרה וכפכפים, ומסתכלת עליי כאילו אני אוויר. קראש נעורים שהפך לכאב מתוק. זוכר את הפסון של ההליכה שלה, הגו הזקוף של נערה בת 16, את הצחוק המתגלגל והקולני, את החיוך הישיר ואת המבט שלא רואה אותך בכלל.
נכנסתי לחדר 3 ב-18:50.
האוויר היה קריר, עם ריח קל של עור נקי ומעט שמן תינוקות. המיטה הוטתה בדיוק 15 מעלות, בדיוק כמו שביקשתי מאלכס. המראה הגדולה הונחה מתחתיה, אופקית, מוכנה. אזיקי העור השחורים היו פרושים כמו עכביש שמחכה.
ב-19:00 בדיוק נפתחה הדלת.
היא נכנסה.
והנשימה שלי נעצרה.
גבוהה יותר ממה שאני זוכר, אבל עם אותו מבט. שיער שחור ארוך אסוף בקוקו הדוק, עיניים ירוקות-אפורות קרות, שפתיים דקות שנראות כאילו הן מחייכות בבוז. שמלה שחורה פשוטה, נעלי עקב גבוהות. היא נראתה בדיוק כמו האישה ששלטה בחלומות שלי.
"דניאל?" היא אמרה, קולה מופתע אבל שקול. קצת יותר עמוק, קצת יותר בוגר.
"כן," עניתי בשקט וסגרתי את הדלת מאחוריה. "שלום, ליסה."
היא הרימה גבה. "אתה...?"
"כן. מהשכונה. בניין 7א. זוכרת?"
לרגע אחד משהו נשבר במבט שלה. לא פחד אלא סקרנות. ואז היא חייכה חיוך קטן, כמעט מרושע.
"מעניין. אז אתה הולך להיות זה ש..." היא לא סיימה את המשפט. במקום זה התקרבה למיטה, העבירה אצבע לבנה ויפה לאורך הרצועה. "אמרו לי שיש כאן מישהו שיודע בדיוק מה הוא עושה. שאני יכולה... להתמסר לגמרי. בלי לשלוט. בלי להיות חזקה."
את המילים האחרונות היא לחשה ברעידה קלה.
היא הסתובבה אליי. העיניים שלה כבר היו קצת אחרות. יכולתי לראות שהיא יודעת - היא הגיעה למקום הנכון. סוף סוף היא יכולה למסור את השליטה.
הלב שלי הלם כמו תוף, אבל הקול שלי נשאר רגוע.
"מילת הביטחון שלך היא אדום."
הוריתי לה להוריד את הבגדים ולהניח אותם מסודר על הספסל.
היא עשתה את זה בלי מילה. השמלה ירדה כמו מפל שחור. הגוף שלה היה אלוהי - חטוב, עור חלק, קימורים מדויקים.
היא פסעה יחפה לכיוון המיטה, ונשכבה עליה כמו מי שיודעת בדיוק מה לעשות: פנים למטה, ידיים ורגליים פרושות.
קשרתי אותה. לאט.
ידיי רעדו קצת כשהידקתי את האזיקים - רק אני הרגשתי את זה. אזיק עור על כל מפרק יד, כפות הרגליים ננעלו בסד העץ המצופה עור גמיש ועבה. הוספתי רצועה רחבה על הגב התחתון, בדיוק כמו שתכננתי.
כשסיימתי, היא כבר נשמה מהר יותר.
עמדתי מאחוריה, מתרשם מהגוף היפיפה ששוכב למרגלותיי, ועכשיו הוא שלי.
על מדף סמוך חיכו צעצועים מסודרים.
בחרתי נוצה שחורה וארוכה, רכה אך עם קצה מחודד מעט.
התחלתי מהקשת של כף הרגל השמאלית.
הנוצה רק נגעה - כמו נשימה חמה, לא יותר. היא התכווצה. גיד אחד בלבד.
"אה... דניאל..."
ועכשיו היא קיבלה תזכורת מחדש - הגוף שלה כבר לא שלה. הוא צעצוע בידיים שלי.
עברתי לכף רגל ימין. אותו מגע עדין, איטי.
היא נשמה דרך השיניים. "אל ת... אל תתחיל לאט מדי, אני..."
"ששש. את לא מחליטה יותר." וביני לבין עצמי רשמתי שהיא מאד מאד רגישה. מצוין.
העברתי את הנוצה בין האצבעות של כף הרגל, בין הבוהן הגדולה לאצבע שלידה - פעם אחת, לאט, כאילו אני מצייר קו בלתי נראה.
היא פרצה בצחוק גבוה, מתגלגל, בלתי נשלט. הגוף שלה ניסה להתפתל, אבל הרצועות החזיקו אותה כמו כפפה. המראה הראתה את העיניים שלה מביטות בהפתעה, את הפה שנפער.
שוב היא הרגישה את זה - היא לא שולטת בכלום. כל תנועה, כל צחוק, כל רעד - הכול בידיים שלי.
"לאאאא! חכה, חכה! אני לא יכולה..."
"את יכולה. ואת תצטרכי."
טיילתי לאט במעלה השוקיים, ומשם לירכיים הפנימיות ואז גלשתי עם הנוצה לכיוון הטוסיק.
שם היא כבר לא הצליחה להוציא משפט שלם. רק "דניאל!..." ושוב צחוק מתפרץ, גבוה ושבור, כאילו מישהו לחץ על כפתור בתוכה. הירכיים שלה רעדו, ניסו להיטלטל מהמיטה, אבל הרצועה על הגב התחתון לחצה אותה חזרה למטה.
כל מגע היה תזכורת חדשה: הגוף הזה, שלפני רגע היה כל יכול, הוא עכשיו משחק בין אצבעותיי.
"דניאל... בבקשה... זה יותר מדי..."
המותניים שלה היו מושלמות. כל מגע קל של הנוצה גרם לה לצרוח בצחוק ולהתחנן:
"לא שם! לא שם! בבקשה!"
התקרבתי לאוזן שלה, עדיין מניע את הנוצה לאורך צדי הבטן, קלות, כמו מניפה, ולחשתי-
"את זוכרת איך היית דומיננטית? איך כולם עשו מה שאת אמרת?"
"כן... כן..." היא פלטה בין צחוק לצחוק, "עכשיו את שלי. חסרת אונים. מתמסרת. אבל זה מה שבאמת רצית כל החיים, נכון?"
היא הנהנה בטירוף. "כן... כן... בבקשה... אל תפסיק..."
את הנוצה השארתי בין אצבעות כף הרגל שלה, והחלפתי לידיים. האצבעות שלי זריזות ומדויקות יותר.
דגדגתי את צידי המותניים, בית השחי, הגב התחתון והטוסיק...
כל מקום שהיא לא יכלה להגן עליו.
הצחוק שלה הפך לצווחות קצרות, ליבבות, להתחננויות חסרות נשימה. הגוף שלה היה רטוב מזיעה, הרצועות נמתחו עד הסף, אבל החבלים החזיקו אותה - חיבוק שלא משחרר.
בכל רגע היא נזכרה מחדש: היא לא השליטה. היא הצעצוע.
בשלב מסוים היא כבר לא דיברה. רק צחקה ובכתה.
השעון הראה 19:47.
הסשן היה אמור להסתיים בעוד שלוש דקות. אבל שנינו ידענו שזה רק ההתחלה.
עצרתי.
היא שכבה שם, רועדת, נושמת בכבדות, פנים אדומות, עיניים מבריקות מדמעות.
"דניאל..." לחשה, קולה צרוד.
"כן?"
"תחזור... מחר?"
חייכתי.
היא סגרה את העיניים והנהנה, חיוך קטן ושבור על השפתיים.
"תודה... אדון."
והמילה הזאת...
היא פגעה בי כמו מכת חשמל מתוקה.
הלב שלי קפץ, הגוף כולו התחמם, והנקמה הישנה התערבבה עם משהו חדש ומסוכן - תשוקה אמיתית.
היא, ליסה מהשכונה, זאת שהסתכלה עליי כמו על אוויר, עכשיו שוכבת שבורה ורטובה, קוראת לי אדון.
נשמתי עמוק, מנסה להסתיר את הרעד בקולי, אבל בפנים - חייכתי חיוך שלא יכולתי לעצור.