כששני אוהבי דגדוגים נפגשים

(קצת באיחור מפאת עומס, אבל הרעיון קפץ לי מיד!)

אחרי שראיתי את זה:

קפץ לי לראש הסיפור של טיפאני (שם בדוי) שהלכה לתומה ברחובות מנהטן ביום ההצבעה ובמחשבתה עלה הרעיון להצביע כחול, עד שהיא נתקלה במסע שכנוע מסיבי… 

 יש סיכוי שהיא השתכנעה…

;-)

הסיוט של כל אוהב דגדוגים- או- דברים ששמעתי במציאות מבנות זוג/דייט לאחר שהעליתי באלגנטיות את עניין הדגדוגים, בפרפרזה:

״אני שונאת דגדוגים! אני רגישה לזה בטירוף...״ כלומר- אין מצב שאני נותנת לאף אחד לדגדג אותי, בשום מקום, אף פעם!

״חיחי כל החיים הייתי רגישה ממש בכפות הרגליים, אבל בדיוק שבוע שעבר עשיתי פדיקור וממש אז סיימתי להסתגל למגע ועכשיו אני בכלל לא רגישה, יאיי!״ לא...לא הבנת את מהות השאלה שלי...אוף...🙄

״וואי אני מאד רגישה!״ אומרת בחיוך מבויש, מדגדג אותה כדי לנסות- מגיבה בקושי בצחקוק חלוש שמסתיים ממש מהר

״דגדוגים? בטח, אני מתה על דגדוגים נעימים כאלה על הגב ועל הבטן״ מתייחסת למגע שמתקרא ״נעים״, ותו לא.

״נההה אני לא רגישה בכלל, אתה מוזמן לנסות ולראות שזה לא מזיז לי״ כנראה שלא הסברתי לה מספיק טוב את המקור העמוק של הנושא. אני לא מרוצה מזה שאת לא רגישה, יא נסיכת קרח שכמותך 😝

״יההה אני מאד רגישה ואוהבת אבל לא מגלה לך איפה...

הלב שלי דופק בטירוף...

סתם אני אגלה לך-

במרפק!״ לא יפה ככה לגרות. לא יפה...וכן חברות- קורה הרבה שאתן רגישות במקום סופר איזוטרי

״הא זה קטע שאתה מעלה את זה...כי האמת? אני מטורפת על זה. זו פנטזיה עמוקה אצלי.״ פוגש אותה שבוע לפני שהיא עוברת לארה״ב לתואר שני

ואחד אחרון- ממשיכים את הערב אצלה, מדגדג אותה בקטנה כדי להריח את הלך הרוח (קצת כמו...חימום לפני ריצה), מתנפלת עליי בדגדוגים בלתי פוסקים בהתלהבות מרושעת שהיא מצליחה...

מזל שיש גם הצלחות בסטטיסטיקה הזאתי!

עד כאן 🙃

מאז שפתחתי את הבלוג (לפני יום וחצי בערך), עוברות בי מחשבות סותרות. או אולי לא סותרות אלא קצת מנוגדות- 

מצד אחד אני ממש רוצה ליחצן דגדוגים. רוצה שתדעו כמה שזה נהדר ומגניב ומהנה ומענג וכל שאר הדברים שזה. זה דורש כתיבה מסוימת.

מצד שני, סוג אחר של כתיבה שמיועד לאלו שכבר מבינים. לאלו שיודעים מה כוחה של אצבע או מברשת שיער ושמן, או נוצה עדינה ופלאפית שמטיילת על הגב והבטן, או ישיבה על הספה כשהרגליים שלך עליי מצפות למגע שובב, יד שמתרוממת למעלה בעצלתיים למתיחה קלה וחושפת בטן רגישה או בית שחי...(לא אדגדג באמצע התמתחות אבל, לא לדאוג 😉)

אז החלטתי שהכי טוב יהיה פשוט לכתוב גם וגם- תתחבר מי שתתחבר לכתיבה שלי, העיקר שזה יעלה חיוך על הפנים, או לכל הפחות תחושת סקרנות קלה. או תחושת מוזרות אפילו- מבחינתי חוויה שמעוררת רגש מסוים- תשאר קצת יותר זמן בפנים, ואולי תתפתח למשהו גדול יותר. (כמובן בתקווה ובהנחה שהרגש הוא חיובי)

הנה דוגמא למשהו אקראי שהיה בא לי לשתף-

דברים שעוברים לי בראש כשאני רואה גיפים כאלו:

אל תפריעי לעצמך לקרוא, אני רק אשב לי כאן ליד כפות הרגליים שלך ואוליך את האצבעות שלי ברכות על הקשת שלך...מממ כן, תצחקקי לך 😊

נראה שתחת התנאים הללו באמת אין לך הרבה מה לעשות חוץ מלצחוק 🙃

לא להבהל- למיטיבי לכת- ככה זה בהחלט יכול להיראות עונש דגדוגי קליל, פעם הבאה שאני מבקש ממך לא להזיז את כפות הרגליים שאני מדגדג- אל תזיזי 😈

אדאג לשפר את כישורי הכתיבה והשנינות- מבטיח :-)

אז אחרי כל הציפיות שעלו לגבהים פסיכיים, ואחרי צריכת תכנים מסוגים שונים, סופסוף (!) היכרתי מישהי שאוהבת דיגדוגים! 

זו תחושה עוצמתית יותר מלחכות לתוצאות של הטסט, או לאייפון הבא (לחובבי הז'אנר) או לסרט הבא של שר הטבעות (גם לחובבי הז'אנר)- זה גרם לדופק שלי להעלות ממוצע למשך תקופה מאד ארוכה עד הפגישה איתה. המחשבה על איך זה יהיה ומה נעשה ומה נגיד לא הלחיצה אותי אלא ריגשה אותי בטירוף. ממקום של לא להיות מסוגל אפילו להקליד את המילה דגדוגים על המקלדת וממש לרעוד פיזית תוך כדי, למקום של עוד רגע להיפגש עם בת אדם אמיתית שמתחברת לפטיש הנדיר הזה... קשה לתאר במילים את העוצמה.

אחרי שיחות ארוכות ושיחות וידאו ותחלופה שובבה של רעיונות, יצאתי לדרך... מכירים את זה שאתם מרוכזים כל כך במשהו תוך כדי נהיגה (בטוחה כמובן, בלי שטויות...) ואתם כמו לא שמים לב שעברתם עכשיו 30 קילומטרים? זו היתה החוויה שלי בדרך. 

הלב דפק, הפנים סמוקות והידיים מזיעות (סתם בקטע נורמלי- אין לי הזעת יתר 🙃) והראש על אלף קמ״ש....

קבענו אצלה כי לי היה אוטו ולה היה מקום, וכמובן החלטנו שיושבים קודם על קפה, מדברים ושוברים את הקרח.

פתחה לי את הדלת הבחורה שלמדתי להכיר דרך קול ווידאו ותמונות, אבל המחזה הכל כך אמיתי שנגלה לפניי היה עילאי. זה להבין שמשהו קורה מבלי להבין שמשהו קורה. זה היה המיינד-סט. כזה מטורף.

והדבר שהכי העיף לשנינו את הסכך- שנינו לא מוזרים. שנינו לא הזויים או מטורפים או כל מושג אחר שעלול היה להעיב על המציאות. שנינו אנשים רגילים לחלוטין, מנהלים שיחה ותקשורת רגילה ונורמלית, ו-happens to be ששנינו אוהבים דגדוגים. פשוט ככה :-)

כלומר- הכי טבעי בעולם. בלי מניירות או זיקוקים לא מציאותיים. 

מיותר לציין אבל חשוב לציין שהיתה משיכה מטורפת וכימיה שנוצרה מיד כשהתחלנו לדבר ולשבת לשתות את הקפה ולספור את הדקות עד הקשירה הראשונה.

אני יודע שמסקרן לשמוע יותר על החלק האומנותי עצמו, אבל בסוף כחוויה ראשונה היא היתה באמת מאד טובה במיוחד לאותה תקופה ולאותו סטטוס של התחלה של חקירה ראשונית על מה זה בכלל לעשות את זה באמת. היה כיף, היה מענג ומהנה אבל זה גם היה יחסית תמים...בדיוק מה שהיינו צריכים להתחלה. (גם אני הייתי הראשון שלה)

תכלס אם יש לי מסר לאוהבי הדגדוגים או הסקרנים שקוראים את זה- תחקרו, תגלו, תחוו- יש המון כמונו, וזה בסדר 😇

במעבר חד- אני אכתוב כמה מילים על מה הופך את זה לבדסמי כדי לתת תחושה של הבנה קצת יותר מעמיקה למי שלא מכיר.

אם יש משהו משותף למי שמתחבר לזה, זה שאנחנו רוצים את זה הארדקור. כן, ברור, לא באמת כולם וכולן ולאו דווקא תמיד- לפעמים גם הטיזינג השובב הזה של לדגדג קצת תוך כדי משהו- זה אדיר, אבל בגדול- האינטנסיביות שבזה מבורכת ורצויה.

לקחת את אותה מדוגדגת, להפשיט אותה, לקשור אותה יד יד וקרסול קרסול, לדאוג שהיא תבין מה הולך לקרות, ללחוש לה באוזן כמה שהיא רגישה וכמה שאני הולך לדגדג אותה ולגלות את כל המקומות הרגישים שלה, להעביר עליה נוצה שלא עושה כלום ואז עם אצבע אחת או שתיים להפתיע אותה עם דגדוג מתפרץ וממזרי שמעיף אותה, לחזק קשירה, ליישם איזה חסך חושי של כיסוי עיניים או אוזניים, להלביש גאג, לקשור בפוזיציות מגבילות יותר, להביא לאורגזמה דגדוגית, להרוס לה אותה עם דגדוגים, לשמוע את הצחוק הבלתי פוסק שלה ולהמשיך לדגדג, לגרום לה לגמור עוד ועוד, להעביר מברשת שיער קטלנית על כפות הרגליים או להשתמש בטפרים של תחפושת על הצלעות שלה- זה מה שאנחנו אוהבים 😈

למה זה בדסמי ולא שמור לסתם שובבות בין שני אנשים? איך קורה המעבר הזה מסתם פעולה ניטרלית לאקט מסעיר? 

בתור ילד מתישהו במהלך החיים פתאום גיליתי שהמילה ״דגדוגים״ עושה לי משהו אחר.

בכל פעם שהמילה הזו עלתה בכל הקשר, הסמקתי. נהיה לי חם. לא הבנתי למה ולא הבנתי מה זה בכלל עושה לי. כל אקט דגדוגי בכל סרט אנימציה- והרי דגדוגים ממילא נחשבים כשייכים בעיקר לעולם הילדים ויש המון כאלה בסרטי הילדים- עשה בי משהו אחר שלא עשה בחברים ובחברות שלי. החל מהמבוכה להוציא את המילה הזו מהפה, והמחשבה בלתי פוסקת על הילדה הכי יפה בכיתה שדגדגה אותי כדי שאשחרר אותה מהתפיסה שלי ואיך לגרום לה לעשות את זה שוב, ובחיפוש מתמיד אחר אותה חברה של האחות שאהבה לדגדג אותי כדי לשמוע אותי צוחק -לא הבנתי עד שיום אחד בחיפוש בודד באינטרנט מצאתי סיפור.

מישהו אשכרה כתב סיפור על דגדוגים. איזו תגלית! ולא- לא תמונה, בטח לא סרטון- מלל. מילים פשוטות באנגלית שמתארות חוויה שמעולם לא דמיינתי. דגדוגים שאמרו להתראות להגדרה הילדותית והחמודה, וקיבלו תפנית אחרת לחלוטין. קשירות. איברים חשופים. דגדוג מתמשך וצחוק אחד גדול ובלתי פוסק.

הסיפור היה על ליצן שיש לו רכב מסחרי ומאחורה מיטה, אליה הוא הכניס גבר אחר (כן, הסיפור הראשון שלי בתור סטרייט דווקא היה יחסית ״ונילי״ אם אפשר לקרוא לזה ככה, על גבר שמדגדג גבר אחר)- אותו הוא קשר למיטה ודגדג למשך זמן ארוך, כי הוא יודע שהוא אוהב את זה, או משהו כזה. 
משם, הדרך היתה קצת יותר קצרה לתמונות וכמובן לסרטונים. וגם אז- התגליות הראשונות שלי היו יחסית וניליות לעומת מה שאני יודע היום ולעומת מה שכבר חוויתי. נהדר להיזכר בתמימות היחסית הזו, של איך דיגדוגים היו נראים לי בהתחלה, רק שלב אחד מעל משחק מקדים תמים של זוג במיטה שבשבילו דגדוגים הם משהו חמוד ותו לא.
הרעיונות נבנו, הפנטזיות התרוממו והרצון לממש את זה הלך וגבר.

אבל איך?

מי, מה, איפה. אני הרי לבד בעולם. כלומר אני וכל החמש וחצי תמונות שראיתי יחד עם שני סרטונים והסיפור הזה- אין הרי אף אחד אחר שאוהב את זה וחושב על זה כמוני. אין מצב.

ואז מצאתי איזה פורום. פורום אמריקאי שקיים גם היום, ובו יש אנשים אמיתיים, המון אנשים שאוהבים דגדוגים. ממש קהילה בינלאומית שמחוברת בפורום אחד של אוהבי ואוהבות דגדוגים. וככה קיבלתי עוד תזכורת לזה שבסוף- כולנו דומים. יש עוד אנשים כמוני וזה ברור. אנשים שרוצים את זה כמוני או יותר או פחות, אבל זה ממש העניין המרכזי אצלם. חלקם גם ממש חוו את זה במציאות, והם מספרים על זה, ומספרים דברים שנשמעים לי מדהימים ומטריפים ומעלים לי את החשק פי כמה וכמה ממה שחשבתי שהיה לי עד לאותו הרגע.

אספר על איך הגעתי לחוויה הראשונה שלי ולמה זה כל כך בדסמי בפוסט נוסף.

עד אז- תכף שבוע טוב :-)

The T man