קמתי לעוד בוקר משמים במשרד.
ג'ינס וחולצת פולו בצבע שחור- המדים הלא רשמיים של השגרה שלי.
שמיים כחולים וחיוורים נשקפו מהחלון בנסיעה השגרתית לעבודה, שהסתיימה בכוס קפה דלוח בפינת הקפה החנוקה בקצה הקומה.
ניגשתי לקובייה שלי.
היא ממוקמת "חצי מול הנוף", כלומר איזושהי טעות תכנונית שבה אם אני מטה את הגוף בזווית הנכונה, אני מצליח לראות את החלון שממנו רואים את העולם שבחוץ.
פתחתי את המחשב.
יש לי תיבת מייל נוספת, אישית. אני פותח אותה רק מהטלפון, תמיד בזהירות, מוודא שאף אחד לא מציץ לי במסך מבלי שאשים לב.
חיכתה לי שם הודעה:
"בהמשך להתעניינותך במשרה, נקבע לך ראיון פרונטלי במשרדי חברתנו T&T..."
הלב דפק. לרגע שכחתי שבכלל שלחתי קורות חיים למודעה יוצאת הדופן ההיא שקפצה לי בעת ביקור באתר של בלוגרים פטישיסטיים. והנה. קיבלתי ראיון. זו אמנם משרה חלקית, ובשעות הערב, אבל כרגע החיים שלי משמימים מספיק בשביל לקחת את עצמי לראיון הזה.
הכתובת הובילה אותי לבניין משרדים מודרני ושקט. על דלת הזכוכית הכבדה הופיע הלוגו המינימליסטי בצורה מוצנעת יחסית: Tie & Tickle
נכנסתי פנימה. החדר היה רחב ידיים, מעוצב במינימליזם קר עם קירות בגוון אפור גרפיט ושטיח עבה שבולע כל צליל.
מאחורי שולחן מהגוני כהה ישבה אישה בשנות ה-30 לחייה, ששיערה היה אסוף בתסרוקת הדוקה, לבושה בחליפה מחויטת שרכוסה עד הצוואר. שמה היה אלכס.
"שב" היא אמרה בטון סמכותי, מבלי להסיר את עיניה מהדפים שלפניה.
היא שתקה במשך דקה ארוכה, מעבירה אצבע מטופחת על קורות החיים שלי.
"כתבת כאן שיש לך רקע רפואי, והכשרה בעבודה עם חבלים. שילוב מעניין לתחום שלנו."
"אני מאמין שהבנה אנטומית היא קריטית" עניתי בקול שקט אך בטוח. "רוב האנשים חושבים שדגדוג זה עניין של מקריות. אני יודע איפה עובר העצב הספציפי בצידי המותניים, ואיך מגע אצבעות בנקודה הזו מפעיל רפלקס בלתי נשלט בשרירים. אני לא מנחש. אני מנווט"
אלכס הרימה את מבטה. ראיתי את האישונים שלה מתרחבים מעט. היא הניחה את העט. "ומה לגבי ה-Tie?"
"החבל הוא לא רק כלי מגביל" הסברתי, ורכנתי מעט קדימה. "הוא כלי שיוצר ביטחון. כשמטופלת קשורה היטב, היא משוחררת מהאחריות לשלוט בעצמה. היא יכולה פשוט להתמסר לתחושה. הניסיון שלי בקשרים מאפשר לי לייצר חוסר אונים מוחלט, אבל כזה שמרגיש כמו חיבוק הדוק. זה המתח שבין המתיחה המאיימת של החבל לבין ההבנה שהוא שם בשבילה ועבורה."
הבחנתי שאלכס שינתה את תנוחת הישיבה שלה. הרגליים שלה, שהיו משולבות ברהיטות, זזו בחוסר נוחות קל. היא בלעה את רוקה.
"הידיים שלי לעולם לא רועדות" המשכתי, והנחתי יד אחת על השולחן בינינו, אצבעותיי פרושות ודוממות. "אבל אני יודע לזהות רעד אצל אחרים. למשל, אני מזהה שכרגע, למרות החליפה המחויטת שלך, את נושמת מעט מהר יותר. אולי כי את מדמיינת את הדיוק שדיברתי עליו?"
אלכס קמה באיטיות וסימנה לי לבוא אחריה. היא פתחה דלת כבדה ומבודדת רעשים בקצה המשרד.
נכנסנו לחדר שהיה שונה לחלוטין. במרכזו, תחת תאורת ספוט ממוקדת, עמדה מיטת קשירות מקצועית- יצירת אמנות של עור ופלדה. הקפתי את המיטה באיטיות תוך כדי שאני מלטף את רצועות העור.
"מרשים" מלמלתי, "אבל יש פה פוטנציאל לא ממומש."
"למה אתה מתכוון?" היא שאלה, עומדת קרוב אלי. יכולתי להרגיש את הנשימה המהירה והחרישית שלה.
"הזווית של משענת הרגליים ישרה מדי. אם נטה את המשטח ב-15 מעלות כלפי מעלה, הגידים בקרסול יימתחו ויחשפו את הקשת של כף הרגל. המוח לא יכול להתגונן כשהעצבים מתוחים ככה."
הצבעתי על הרצפה שמתחת לכיסא. "והייתי מוסיף כאן מראה גדולה, אופקית. אם המטופלת קשורה על הבטן, כשהפנים שלה מופנות למטה, היא לא יכולה לראות מתי המגע מגיע. אבל המראה תאפשר לה לראות את הצל של היד שלי מתקרב ואת האימה על פניה שמתחלפת לצחוק מתגלגל ובלתי נשלט...היא תראה את הנוצה רגע לפני שהיא נוגעת בעור. הציפייה היא חצי מהעבודה."
ראיתי אותה מחסירה פעימה. המבט שלה נדד אל הרצפה, מדמיינת את המראה, מדמיינת את עצמה שם. היא נשמה נשימה עמוקה, בלעה רוק ושילבה ידיים. המקום על המיטה בו ידה היתה מונחת היה לח מעט.
"אני חושבת שראיתי מספיק להיום" היא אמרה לבסוף, קולה רועד מעט אך יציב. "אנחנו נהיה בקשר בקרוב מאוד."
יצאתי מהבניין אל אוויר הערב הקריר. האורות של העיר נראו פתאום חדים יותר. החיים המשמימים במשרד האפור הרגישו רחוקים שנות אור. ידעתי שהטלפון יצלצל. וידעתי שכשזה יקרה, ה-T&T יהפוך להרבה יותר מסתם ראיון עבודה.