הדבר שהכי חשוב לי ואני צריכה.
אני לא יכולה לשמור בחיים שלי אנשים שלא נותנים לי הרגשה של יציבות, גם אם הם רק חברים.
אני בתקופה שאם זה לא יציב, אין בזה טעם.
בהיכרות האחרונה שלי, הכל התחיל מדהים, באמת חשבתי שאולי מצאתי את הפינה שלי סוף סוף.
אבל.
מעשים לחוד ומילים לחוד.
מילים לא עושות לי כלום.
מעשים.
אני אוהבת מעשים.
אז ההיכרות נגמרה
זה היה מאוד
היי, פגע בי מאוד, ביי.
קצר פוגע ותמציתי.
כזה בערך ובין לבין המון מילים. המון.
בעיניי למילים יש כוח.
ויש ערך.
לכן אני תמיד כנה ומתנהלת בשקיפות
לגבי הכל.
אני דורשת יציבות, כזה שיהיה שם בבוקר בצהריים ובערב, ולא יברח כי קצת מאתגר.
אחד שישים אותי במקום הראשון, כן זאת לא בושה בכלל להגיד את זה.
מישהו שיראה אותי, ויקשיב לי.
שישמור עליי ויתן לי ביטחון.
שהיד שלו תהיה לי על הצוואר בזמן שאנחנו מזדיינים
שיקלח אותי ויגמיר אותי במקלחת
שלא יבטיח לי שלא יפגע בי ואז יפגע.
מישהו לשים עליו את הראש שיעלים לי את כל הרעשים בראש בסוף היום.
זה לא הרבה.
אלו גם לא דרישות, אלו דברים שצריכים לבוא לבד.
ואם הם לא באים לבד, זה פשוט לא זה.
(ואם זה לא היה מובן זה הכל בהדדיות, אני לחלוטין עושה ונותנת מעצמי תמיד)
והיום אני מבינה שאתה גם לא חייב לאהוב אבוקדו.
באמת, אני אתגבר על זה.