למה בכלל להתחיל לחקור בדסמ?
כי זה מגניב?
כי זה מרגש?
כי כולם בסביבה עושים את זה?
אני הגעתי לזה,
יותר נכון נפלתי לזה,
הטמיעו בי את זה.
לא הייתי לי ברירה אלא להסתכל על זה בעיניים חשופות, ערום, עם נפש שנסדקת.
וזה חי בי,
מתרוצץ בקרבי,
נאבק בכל כוחו לצאת.
ולפתע פתאום,
ביום אחד בהיר,
הכרתי אותה -
מלכה, מלאה, עוצמתית, אימתנית.
ברגע אחד הכל נחשף בפניי-
עולם של סוטים ודפוקות,
משוגעים וחולות.
כמוה
כמוני.
ואני שומע סיפורים ומעשיות
על מרתפים וקשירות.
ופתאום היא אומרת לי,
דפוק לי סטירה.
איך?
מה?
אני?
אני לא יכול להכאיב לבחורה
אני לא יכול להוציא את האלימות שבתוכי על מישהי
הוא שמור רק לעצמי
הדם שנשפך על רצפת ילדותי
שמור רק לעצמי...
ומליטוף זה הפך לסטירה
ומסטירה לחניקה
וחניקה לקשירה
ומקשירה להתעללות.
ואיך פתאום המפלצת שאני הכי פוחד ממנה
מגיחה מקרבי בצווחות.
עונג
סבל
הנאה
כאב
צחוק
ובכי
האלימות שבתוכי מלאת טירוף.