|
|
|
כְּשֶׁתָּבוֹאִי לִשְׁכַּב אִתִּי
תִּלְבְּשִׁי שִׂמְלָה שְׁחֹרָה מְאוּיֶרֶת בְּתּוֹתִים
וּמַגְּבַּעַת שְׁחֹרָה מְקֻשֶּׁטֶת בְּתּוֹתִים
וְהַחְזִיקִי סַלְסֶלֶת תּוֹתִים
וּתְמַכְּרִי לִי תּוֹתִים
תְּגִידִי בְּקוֹל דַּק וּמָתוֹק
תּוֹתִים תּוֹתִים
מִי רוֹצֶה תּוֹתִים
אַל תִּלְבְּשִׁי כְּלוּם מִתַּחַת לַשִׂמְלָה
אַחַר כָּךְ חוּטִים
יַעֲלוּ אוֹתָךְ לְמַעְלָה
וְיוֹרִידוּ אוֹתָךְ
יָשָׁר עַל הַזַּיִן שֶׁלִּי
* יונה וולך
3 דפיקות עדינות.
את לא ממהרת לפתוח לי את הדלת ואני מהצד השני שלה נשארת לעמוד, ממתינה בסבלנות שטרם הבנתי מאיפה השגתי, הרי שאני וסבלנות לא חברים כל כך טובים.
לאחר דקה המרגישה כמו נצח אני רואה אותך מולי. בעודי משפילה את מבטי אני מנסה ללכוד בזווית ראייתי את מלוא תפארתך, שלמות חלצייך, עומדת בנעלי העקב השחורים והממגנטים שלך.
"יש לך אישור להסתכל עלי."
אני מרימה את ראשי - את עומדת זקופה, בטוחה, מביטה עמוק לתוך עיניי. חיוך קטן בקצות השפתיים שלך מספר לי כמה חיכית לי, אף על פי ולא תאמרי זאת לעולם.
אני נשאבת לתוך עינייך, לתוך האנרגיה הזו שאומרת לי "ברוכה השבה הביתה חתלתול", אותה אנרגיה שהולכת לעטוף ולחבק אותי לכל אורך הלילה הזה שאנחנו מתרגשות לחלוק יחדיו.
"תכנסי הביתה, את יודעת כבר איפה לחכות לי"
בלי לומר מילה ובהנהון ראש אני מיד נכנסת, מניחה את חפציי, פושטת את בגדיי, מורידה את נעליי, ובהינף אצבעותייך אני כבר על ארבע, מתקדמת אט אט למקומי הקבוע, הפינה האהובה עליך בדירתך.
"היה לך יום ארוך, את בטח צמאה" - את אומרת לי בזמן שאת מניחה לי קערת מים ברצפה.
"תשתי הכל, אני צריכה אותך חיונית וחזקה"
אני מלקקת ואת מצחקקת.
אני שותה לרוויה ואת מתרשמת.
"כל הכבוד חתלתול שסיימת הכל, עכשיו תמתיני בפינה שלך בשקט עד שאסיים את עיסוקיי".
כעבור עוד נצח את מגיעה, מצווה עלי לזחול אל עבר מיטתך בחדר השינה. את נעמדת לידי ואני לא מצליחה להחזיק את עצמי, להתאפק, התשוקה גוברת על כל ההיגיון ועל כל החוקים - אני מגרגרת ומתחככת ברגליך.
בלי ששמתי לב משכת בשיערותיי אחורה ושלחת לעברי סטירה שככל הנראה לא אשכח עד מפגשנו הבא.
"זונה קטנה וחצופה, לא זכור לי שנתתי לך אישור להתחכך בי"
אני משפילה מבט, נושמת עמוק לתוך הלחי האדומה והמפמפמת שלי ולא מוציאה מילה, יודעת שזה וכל מה שיבוא עלי בדקות הקרובות - מגיע לי
(עמוק עמוק בפנים תוהה אם זה היה שווה את זה).
את מוציאה את השוט האהוב עליך שלא במקרה האכזרי ביותר מכל אביזרייך.
בעודי על הברכיים את תופסת אותי משורשי הראסטות שלי וזורקת אותי על המיטה.
"מסתמן ויש לי פה חתלתול קטן ולא מחונך"
מבלי שאת באמת ממתינה לתשובה את מרימה את התחת שלי למעלה ומצליפה בי בחוזקה, ללא הדרגתיות, ללא הכנה.
גופי מתכווץ אל תוך המיטה ואנחה קטנה נפלטת מגרוני. שקט שורר בחדר. אני לא מעיזה לזוז, בקושי לנשום. לא יודעת למה לצפות וממתינה. הגבול בין התרגשות לחשש מטשטש לו, גורם לי לצמרמורות של עונג שטרם ידעתי על גופי.
אני לוקחת נשימה עמוקה ועוד לפני שמספיקה למלא את חלל ריאותיי - את מצליפה בי בשנית, בשלישית וברביעית.
אני נאנקת, התחת שלי מסומן היטב, מרגישה מבלי באמת לדעת. לא נעה ולא זזה, ממתינה לבאות.
את מתחילה ללטף את הגב העליון שלי, בעדינות ואיטיות ממשיכה ויורדת לאורכו היישר אל התחת שלי. מפסקת את רגליי בפתאומיות ונותנת לי סטירה חדה בכוס.
"כנראה שרק עם כאב ורק בכח את מבינה. את החתול שלי. את החתול שלי וזה אומר שאת גם הכלבה שלי. וכשאת מקבלת טייטל שכזה - אני מצפה ממך ל100% אילוף, חינוך, סבלנות ויכולת עמידה מול הרצונות שלך, כשבכלל הם אינם קיימים - הרצונות שלך הם למעשה הרצונות שלי. העונג שלך שווה ערך לעונג שלי."
את מחזיקה אותי מהראסטות ומושכת אותי אליך, מצמידה אותי חזק אל גופך, מלטפת את לחיי האדומה ולוחשת לי "הבנת אותי חתלתול?"
אני מוציאה יללה קטנה ועדינה מתוכי, מעט חוששת-הרבה מתרגשת. יודעת שהעונש האמיתי מיד מגיע.
את מסובבת אותי אליך, מלטפת את פניי ומחייכת. "חבל, אני בכלל תכננתי לך ערב אחר לחלוטין עד שהחלטת להעיז להאמין שיש לך רצונות משלך"
את זורקת אותי על המיטה, פורסת אותי ככוכב ים זוהר וקושרת אותי חזק והדוק. שום יד ושום רגל שלי לא יכולה לזוז. את פושטת את תחתוניך, דוחפת אותם לפי, מתיישבת עלי ומתחילה לרכב.
את מגבירה את הקצב, מתחככת, נרטבת ונוזלת מעלי. את נוגעת ומלטפת את שדייך המהפנטות, גונחת ומחייכת את החיוך הזה שמטריף אותי.
אני רואה את ידייך מטיילות על גופך ובתוכי חושבת שהייתי מוכנה לכרות את ידיי בכדי להחליפן בשלך. את הרי יודעת, הדבר שהכי מחרמן אותי הוא כל כך פשוט - לענג אותך ואת גופך האלוהי. וכעת אין לי איך לזוז, לגעת, לדבר. אני חסרת אונים אל מול האלה הזו שרוכבת מעלי ומענגת את עצמה וכל שחשקה נפשי הוא לגרום לה לצרוח עד השמיים ולהפוך אותה לשלולית מים טהורים.
שם ברגע הזה, נזכרתי:
ההתמסרות שלי לחוסר אונים זו למעשה יכולת הקבלה שלי לכל מה שבא לחיי.
יכולת הסבלנות שלי זו יכולת ההשקעה שלי בך.
העונג שלי זה באמת העונג שלך.
ולרגע קט כבר לא סבלתי, לא התפתלתי תחתייך, נשארתי לצפות במחזה המרהיב ביותר שעיניי אי פעם ראו - אותך גומרת.
וברגע הקטן והפלאי הזה הבנתי;
הגבול בין עונג לכאב הינו דק. כל כך דק שכמעט ופשוט עלי לבחור איך להסתכל על סיטואציה שכזו
בפילטר של עונג
או
בפילטר של כאב.
על לא עוול בכפיי, בכפות ידיי הקטנות והרכות.
החיים כמות שהם לקחו אותי לתהומות העמוקים ולשיאים הכי גבוהים.
ידעתי כאב וידעתי עונג, ידעתי אהבה וידעתי שנאה, ידעתי פתיחות וידעתי סגירות, ידעתי פחד וידעתי תקווה. בכל הקצוות ביליתי, שהיתי, נחתי, אפילו עישנתי סיגריה או שתיים עד שהמשכתי בדרכי.
לא בחרתי במאורעות חיי כמו שבחרתי איך להתמודד עימם.
אך מכל מלמדיי השכלתי, וחוויות החיים אלו המורים הכי קשים, הכי כואבים.
הפכתי מחתלתולון קטן ושובב לחתלתול מחוספס, ומשם התקדמתי להיות חתול רחוב חשדן וכועס.
שאף אחד לא יתקרב, שאף אחת לא תשלח יד, השליטה היא בידיי ואני היחידה שאחליט על חיי.
כבר ממזמן אין לי 7 נשמות, כפות רגליי נצרבו מהליכת משא כבד בשמש הקופחת, הפה ייבש והלב כמהה.
כמהה להחשף אל מול עיניים לא שופטות, אל מול עיניים מכילות, את כל החתולה שאני ואת כל החתולה שהייתי וגם את כל החתולה שהייתי רוצה להיות.
הגרון כמהה לגרגר אל מול אישה, שתדע לחלוץ מתוכי מילות תשוקה, אהבה, הערצה. הציפורניים משתוקקות להכנס חזרה אל אצבעותיי ולנוח מכל מחשבה מאיימת. העיניים מחכות לפקודה, לכאב ולהשפלה. כל גופי משתוקק אל הלא נודע,
אליך, מלכתי האבודה.
