Meow

אני רוכנת אל הכסא,

הוא נושק לי על שפתיי,

האחת מרימה לי את התחת,

השניה לוחשת באוזניי, שואלת אם אני מוכנה,

השלישית עומדת בצד ומחייכת.

אני מסתכלת עמוק אל תוך עיניו,

הוא מלטף לי את הפנים,

האחת מרימה את הפלוגר,

השניה שורטת את גופי בציפורניה,

השלישית עומדת בצד וצוחקת.

אני נושמת עמוק ומחייכת,

הוא מחזיק לי את היד,

האחת מצליפה בי בחוסר רחמים,

בידיים חשופות וגם עם שלל אביזרים.

השניה מלטפת את העור הרותח,

השלישית ממשיכה לצפות ולהנות.

אני נאנקת, מרקידה את התחת ומחייכת,

הוא מסתכל עלי וצוחק,

האחת מביאה לשלישית לפרק לי את התחת,

השניה חונקת אותי ומעבירה קרח לאורך גופי,

השלישית באקסטזה, מלהיות צעצוע בעצמה, הפכה לשחקן בליגה הגדולה.

ילדים שובבים 

נהנים מכל רגע,

הם מסיימים לשחק רק לעת עתה,

בכלוב הגדול,

במגרש המשחקים המופלא

עם הצעצוע הכי נחשק בשכונה.

כשתבוא לשכב איתי, תלבש מדים של שוטר
אני אהיה העבריין הקטן, אתה שוטר
תענה אותי, תוציא ממני סודות
אני לא אהיה גבר, אני אודה
אשבר, אזמר מיד, אסגיר את כולם
תירק עלי, תבעט בבטני, תשבור את שיני
הוצא אותי באמבולנס אל העתיד, אל המחר

כשתבוא לשכב איתי, תלבש גלימה של שופט
אני אהיה הנידון הקטן, אתה הרי כל כך אוהב להתחפש
אל תתפשט, עטוף אותי בגלימה השחורה
ומתחתיה אהיה ערום, הכנס אותי
אני אהיה הנידון הקטן, חסר זהות כנוד מצחין
היה חזק, חבוש פאה נוכרית על ראשך הענק
זיין אותי בעמידה
הכנס לי שלא אדע איפה אני
את המשחקים האלה שרק אתה יודע לעשות, שחק
אחרת לא אדע מי אתה,

עשה שאדע.

* יונה וולך

סוף קיץ 24', בדירתי החדשה והנעימה מוצאת את עצמי מחכה.

בשלוש לפנות בוקר עוד ערה וממתינה, שותה קפה שחור שלא עזר וגם שום נס לא בא. 

הצלצול גאל אותי מהמתנה מייסרת - היא הגיעה.

בעודי עולה במדרגות לכניסה לבניין תהיתי לעצמי מה לעזאזל אני עושה. תהיות פנימיות שלא פעם הובילו אותי לתהומות. תהיות שנחתכו בברוטליות ברגע שראיתי אותה.

והנה היא עומדת בלובי הבניין - ג'ינס צמוד, מגפיים שחורות, וגופיה שלא מאפשרת שלא לבהות לתוך החזה שלה, ישר ועמוק אל תוך ליבה. 

נישקתי את לחייה בעדינות והושטתי לה את ידי.

היא סרקה ובחנה כל סנטימטר בגופי בחיוך רצוף, היא נראתה מרוצה. אני בביישנות שלעיתים אופיינית לי, חייכתי חיוך מובך ושאלתי אותה אם היא סיימה.

אני לא זוכרת אבל ייתכן וגמגמתי מרוב היופי שלה. לאורך כל אותה תקופה, היא כל הזמן צחקה שאני אישה במלוא תפארתה עם חלקיקי מוח של נער חרמן בן 13 שרק עלה לתורה ושהדיסוננס הזה מחרמן אותה. 

בארבע לפנות בוקר כבר הייתי קשורה תחתיה, ידייה לופתות את גרוני והיא רוכבת במהירות שיא כרוכבת סוסים בינלאומית. לא נופלת, לא מתעייפת, דוהרת ודוהרת עד העונג הבא.

בחמש לפנות בוקר היא כבר דרשה את לשוני בכל החורים. ואני כחיילת מצטיינת דחפתי איפה שרק רצתה. איפה שרק ביקשה - שם הנחתי אותה וליקקתי בהנאה צרופה. הבטחתי לה שלא משנה מה, גם אם ירדו מלאכים מהשמיים ויגידו לי שמחכה לי פיסה בגן עדן - לא אזוז מילימטר אחורה.

לא משנה מה עשתה לי במקביל - סטרה והצליפה, שרטה ונשכה, ליטפה ומשכה, הצמידה וריתקה. לשוני הייתה נאמנה לי ולה, נשארתי עמוק בתוכה, כפי שהיא ביקשה.

ליקקתי את אוזניה ונישקתי לרגלה. מצצתי בקצב את אצבעותיה וגמעתי כל מיליליטר נוזלים שטפטף וניגר מגופה.

צחקנו רבות על כך שיש לה כוס של נסיכה. מסותת, מזמין, ממכר ושוחה בנוזלים. אלוהים אדירים, היא הייתה הדבר הכי טעים שאי פעם הכנסתי לפי וכל חור קיבל את מלוא האהבה.

בשש בוקר המלאכים ירדו מהשמיים. הם שרו וניגנו, הציעו לי להתלוות אליהם אל מנת חלקי הטהורה והשמורה בגן העדן.

ניסיתי להסביר להם שהם טעו בכתובת ושגן העדן קיים ממש כאן, בין רגלייה של העלמה. 

בשבע בבוקר היא כבר עטפה אותי אל חיקה, ליטפה את מצחי ואמרה שהייתי ילדה טובה.

אלוהים לא היה ולא שמע,

אבל שם באותו הרגע בדיוק,

גיליתי את השקט שבתוך הסערה.

איך אתה יודע, רזה עם עבה,

לפתות בלשונך ובמילותייך?

איך אתה יודע, רזה עם עבה,

לגרום לאישה לבוא עד אליך? 

שיא אללה, רזה עם עבה,

איך אוכל לחיות בלעדייך?

מיאו.

עץ:

אני לא יודעת לדחות סיפוקים.

יש לי כישורים נפלאים, באמת,

אבל בזה אני לחלוטין לא טובה.

אומרת בריש גלי - דחיית סיפוקים זה לא הצד החזק שלי. 

אני רוצה הכל.

אני רוצה הכל, כאן ועכשיו, בבקשה-תודה רבה.

פאלי:

10 שנים לקח לי לאסוף ולקבל את החלקים המפוזרים שקיימים בתוכי;

את הזונה המטונפת שבי,

את המזוכיסטית שבי,

את הסוטה הטמאה שבי,

את השפחה המושפלת שבי,

את החתולה שאני.

אפילו את הסדיסטית שבי היום אני מחבקת, אחרי שנשבעתי אי שם בגיל 20 שלעולם לא אאפשר לה לצוץ יותר.

שטר 200 שקל:

אני מתרגלת כל יום מחדש, להיות קשובה קודם כל ללב ולתחושות הבטן שלי. אחרי זה למח שלי. ורק לבסוף - לשד הקטן שבתוכי שמת לבעול אותך ולשתות אותך לרוויה.

אני לא ממהרת לשום מקום,

לשום רגליים, לשום מיטה.

לשום שוט, לשום הצלפה.

לשום חבל, לשום קערה.

לשום מלכה, לשום אישה.

אני יודעת שהמדוייקת תגיע בזמנה (ובזמני, כמובן).

כמו שאין למוות סוף, כך אין מה למהר.

למה שלא תפתיע חד וחלק בפתח

כמשחר בלי הרף לרוות עוד פעם,

לרוות עוד פעם.

כל הכחול לעצב, כל העמוק אין קצה.

בא לי בזאת הפעם ליפול על חרב

למות עליך.

למות, למות עליך

לזכר ערב שלא יחזור.

יש משהו

מאוד משחרר

בלהיות

קשורה תחתייך.

אני לפעמים נזכרת ברגע שבו הייתי בין רגלייה

לשוני מענגת אותה בקצב גניחותיה,

ואצבעותיי בתוכה.

והיא.. 

היא הייתה פתוחה לאין שיעור,

פתוחה לרווחה.

יכולתי להישבע שמבלי להתאמץ

אוכל להכניס את כל ידי לתוכה,

עמוק,

לאט

ובטוח

ללא בושה.

רציתי להיבלע ולהיכנס כל כולי לתוכה.

חשבתי לעצמי;

אולי ככה,

אולי רק ככה אוכל לפלס את דרכי אל ליבה. 

בסוף היא גמרה לי בפה,

אני התלבשתי ויצאתי מהדירה.

תמיד היו לי יחסי אהבה-שנאה עם תל אביב.

או שאני מכורה אליה,

לקצב שלה, לרעש שלה, לחוויות שהיא מביאה לחיי, לחוסר דאגות ולרוח שטות.

או שאני סולדת ממנה,

מהאנשים, מהנהנתנות, מהחומריות, מהאבדון וממה שהיא מוציאה מתוכי.

אתמול נזכרתי למה אני כל כך אוהבת אותה.  בתור אחת שמעדיפה לגור בחורים, תרתי משמע, השינוי המרענן בימים תל אביביים מפיחים בי מרץ, ומעוררים בי את הזונה הקטנה שמתחבאת בתוכי ושרק רוצה לטרוף את העולם.

היה בוקר, צהריים, ערב ולילה גדושים במיוחד.

1 בלילה אני והמתוקה התורנית הולכות לכיוון הרחוב שבו חניתי את רכבי בהגעתי לעיר, במטרה להקפיץ אותה לביתה ולעלות יחדיו אל המיטה.

1 בלילה ואני לא מוצאת את הרכב שלי. מתעקשת ביני לבין עצמי שזה בדיוק המקום שבו החנתי את הרכב. 

מחייגת 106 ומקבלת את האמת המרה - גררו לי את הרכב.

היא מזמינה מונית,

אני מנסה לקבל את חוסר האונים,

היא מנשקת אותי בלחי,

ואני עם הזנב בין הרגליים עולה לבית המארח שלי.

לא סקס ולא נעליים - גרירה ואלף שקל קנס.

או שאתה שונא את תל אביב,

או שאתה אוהב את תל אביב.

הנה אני ממתינה לגרר באמצע כביש החוף.

חרמנית, רעבה, משועממת.