על לא עוול בכפיי, בכפות ידיי הקטנות והרכות.
החיים כמות שהם לקחו אותי לתהומות העמוקים ולשיאים הכי גבוהים.
ידעתי כאב וידעתי עונג, ידעתי אהבה וידעתי שנאה, ידעתי פתיחות וידעתי סגירות, ידעתי פחד וידעתי תקווה. בכל הקצוות ביליתי, שהיתי, נחתי, אפילו עישנתי סיגריה או שתיים עד שהמשכתי בדרכי.
לא בחרתי במאורעות חיי כמו שבחרתי איך להתמודד עימם.
אך מכל מלמדיי השכלתי, וחוויות החיים אלו המורים הכי קשים, הכי כואבים.
הפכתי מחתלתולון קטן ושובב לחתלתול מחוספס, ומשם התקדמתי להיות חתול רחוב חשדן וכועס.
שאף אחד לא יתקרב, שאף אחת לא תשלח יד, השליטה היא בידיי ואני היחידה שאחליט על חיי.
כבר ממזמן אין לי 7 נשמות, כפות רגליי נצרבו מהליכת משא כבד בשמש הקופחת, הפה ייבש והלב כמהה.
כמהה להחשף אל מול עיניים לא שופטות, אל מול עיניים מכילות, את כל החתולה שאני ואת כל החתולה שהייתי וגם את כל החתולה שהייתי רוצה להיות.
הגרון כמהה לגרגר אל מול אישה, שתדע לחלוץ מתוכי מילות תשוקה, אהבה, הערצה. הציפורניים משתוקקות להכנס חזרה אל אצבעותיי ולנוח מכל מחשבה מאיימת. העיניים מחכות לפקודה, לכאב ולהשפלה. כל גופי משתוקק אל הלא נודע,
אליך, מלכתי האבודה.