תמיד היו לי יחסי אהבה-שנאה עם תל אביב.
או שאני מכורה אליה,
לקצב שלה, לרעש שלה, לחוויות שהיא מביאה לחיי, לחוסר דאגות ולרוח שטות.
או שאני סולדת ממנה,
מהאנשים, מהנהנתנות, מהחומריות, מהאבדון וממה שהיא מוציאה מתוכי.
אתמול נזכרתי למה אני כל כך אוהבת אותה. בתור אחת שמעדיפה לגור בחורים, תרתי משמע, השינוי המרענן בימים תל אביביים מפיחים בי מרץ, ומעוררים בי את הזונה הקטנה שמתחבאת בתוכי ושרק רוצה לטרוף את העולם.
היה בוקר, צהריים, ערב ולילה גדושים במיוחד.
1 בלילה אני והמתוקה התורנית הולכות לכיוון הרחוב שבו חניתי את רכבי בהגעתי לעיר, במטרה להקפיץ אותה לביתה ולעלות יחדיו אל המיטה.
1 בלילה ואני לא מוצאת את הרכב שלי. מתעקשת ביני לבין עצמי שזה בדיוק המקום שבו החנתי את הרכב.
מחייגת 106 ומקבלת את האמת המרה - גררו לי את הרכב.
היא מזמינה מונית,
אני מנסה לקבל את חוסר האונים,
היא מנשקת אותי בלחי,
ואני עם הזנב בין הרגליים עולה לבית המארח שלי.
לא סקס ולא נעליים - גרירה ואלף שקל קנס.
או שאתה שונא את תל אביב,
או שאתה אוהב את תל אביב.