מאותה פניה, משהו בתוכי כבר הבין שהמציאות כפי שהכרתי אותה עומדת להשתנות. לא היה בזה שום הכרזה ברורה, שום סימן חיצוני דרמטי ובכל זאת, ידעתי. תחושת חוסר השקט התפשטה בתוכי, לוחשת בלי מילים שמשהו עומד להילקח ממני, שאחרי הרגע הזה שום דבר לא יחזור להיות כפי שהיה. שולי ושקוף.
אנשים מדברים אליי, אבל קולותיהם נשמעים מרוחקים, עמומים, כאילו הם חולפים על פניי מבלי לגעת באמת. אני עונה, מחייך כשצריך, מתנהל בעולם כפי שמצופה ממני, אבל לעיתים קרובות אני מוצא את עצמי נסחף למקום אחר—מרחב שאין לו שם, רק תחושה. מקום שבו הזמן נמתח ומתכווץ, שבו זיכרונות מתערבבים עם מחשבות, והכול נראה ברור יותר, אבל רחוק.
ואולי אין לי על מי להלין אלא על עצמי. אולי זה תמיד היה שם, מחכה שאפקח עיניים, שאבין את מה שסירבתי לראות. אבל עכשיו, כשהכול כבר השתנה, אני לא בטוח אם ההבנה הזו מנחמת או רק מכבידה יותר.