שאלות משגעות יתרון או טרגדיה

האמת היא שנגמרו לי המילים ואין לי על מה לכתוב, אבל עדיין יש בי רצון לכתוב.

אולי זה הרגע לתת להן לזרום בחופשיות, בלי ניסיון לכוון או לשלוט.

לפעמים השקט הוא לא ריקנות, אלא רגע שבו אפשר לעצור, להתבונן, ולתת לדברים להתבהר בלי למהר למלא את החלל.

אנחנו רגילים לרדוף אחרי מילים, אחרי משמעות, אחרי הסחות דעת. אבל מה אם פשוט ננשום ונניח להכל להיות? אולי דווקא שם, בתוך השקט, נמצא משהו חדש, תובנה, זיכרון, חלום ישן שחיכה להתעורר.

לא תמיד צריך סיבה כדי לכתוב. לפעמים הכתיבה עצמה היא הסיבה. היא כמו הליכה לא מכוונת בעיר זרה, גילוי של סמטאות נסתרות, פגישה אקראית עם מחשבה שלא ציפיתי לה.

אז אולי זה הרגע פשוט לכתוב. לא כי יש מה לומר, אלא כי עצם המעשה ממלא את הדף, וגם את הנפש.