………….מתהלכים השניים בין שדות פורחים, צבעים של טבע בשיא פריחה של אושר וחיים. מביטה את בורד בוהק לך בצבע של הלב הזה שפועם בך. תעתועים רבים יש בורד, יודע הוא להיות כהה, יודע גם בהיר. וכל מנעד הצבע שבין החושך אל האור. הוא מביט בינתיים אל השמיים, צובע לו תחושות בצורות של עננים, פעם הוא רואה ילד שרץ אחרי כדור, והנה ענן אחר מגיע, ושם זו חוויה אחרת. שניהם אוהבים טבע, מעריכים את הרגע, שאולי בעוד זמן, בעוד רגע, שיעבור גם על פניהם. קמטים פתאום יגיעו, יחרצו את זמנם של אחרים בעמוק בפניהם. ואז צץ לו איזה רגע, זיכרון פתאום המריא והגיע, משך איתו חיוך, משך איתו שמחה, על רגע בו היו הם מתבוננים על החיים בצבע, בזמן שמה שנהיה נעים לאוזן, אלו קלידים שחור לבן. ואז כמו ברגע ההוא, העיניים נמשכות להתבונן, אבל היו אלה עיניים, שדרכם אנו חיים. היא ידעה להכניס צבע ורד, והוא ידע לצייר לה עננים……………