גשם קר מצליף על חלונות כהים ואני ספוג בזעם.
את קוראת לי, אומרת, אהיה שלולית לצהול בה את כעסך ביום גשם כזה. אהיה גם מטריה לך, אם רק תרצה.
אני ברגע, נמס אלייך רגש. טובל בך נחמה.
את צובטת את עצמך, איך הצלחת? הזזת בי קירות, הרחבת את כל החדרים. האם ככה זה מרגיש להכנע לכאב זר עם פנים מוכרות?
סיממתי לך תדר ומרחתי עלייך קרב בין צבעים של מכחול לרעל אהבה. טבעות של אש שבעיניי מסחררות את הסערה שבעינייך.
אתה רוצה להלחם? שאלת אותי. אני אצעק, אשרוט, אטרוף לך את הדעת, אני אפגע בך, אשאיר בך שקע, בור של מטאור שלא תצליח למלא. לא תצליח להסתיר, לא להתעלם.
אני מסתכל עלייך. מחייך בטעם קרמל מלוח. את אוסף של פחדים, את חומר בעירה לאש שלי. מוציאה מתיקות מילולית בדמעות מלוחות מאהבה.
שלך אני. פורקן של שמחה רועשת, של בדידות לוחצת. אתה מקפיא לי את השמש וממיס את הנחלים שזורמים בקצב של הנשימה שלך אל תוך הנשמה שלי.
שלי את. תולה אותך במסמרים על קירות הלב שלי, תדממי בתוך הורידים שלי, שאפצע אותך שאכאב אותך. אני המחלה שלך ואת התרופה שלי, וככה מתחלפים.
התחשק לי לרגע לצלול לתוך כתיבה. אתם פשוט במקרה האוקיינוס.