לא רוצה לעטוף, ליפות מציאות מתבקשת, לא להתפשר על חובות ויש עוד מקום ברשימה הזו.
היה קשר ״קליל״, את היית זקוקה לחופש, אני הייתי משב רוח רענן ותוסס ואז זה נגמר כצפוי, כי הדרישות שלי לא תאמו את מיקומך.
את יצאת לחופשי בזכותי, בגללי, ואז הוצאת גם אותי לחופש, חופש מחלה. היית מתנה בשבילי לחידוד החושים, הרצונות והצרכים. אני רציתי יותר מלהיות לך נתיב מעבר. ואת, שלא באשמתך, זקוקה לחופש של לבד והתבודדות.
זכיתי להבין, שיציבות, דאגה, רגש בלתי מתפשר, כמיהה רצון והשתוקקות, אלה הכלים שזקוקים לך כדי לקבל ליטוף על ראשך כאות להתנהגות טובה. וזה היה כמעט, אבל המסע ממשיך.
אני בטוח, אני יודע מה תקבלי, למה אני מוכן, על מה אני חותם כשאני סוטר לך על הטוסיק, כשאני אוחז בצווארך כמו אחוז טירוף רגע לפני העילפון שלך. אני יודע, אני בטוח ששם במקום שאנחנו הכי לבד, יש לי את החופש להיות אלים, להכריח, לקבוע, להוריד, לאחוז, להכאיב, לצלק ולהשאיר בך סימנים וחתימות בצבעים אדומים כמו לב שדופק בעוצמה ומנכיח את פעימות הדופק בעוד חלקים חשופים בך חוץ מהמכונה הזו בחזה שלך שגם היא כבר מייללת את שמי בתחינה רעבה.
האמת… התעייפתי, החיפוש בזכוכית מגדלת אחר נמלה חרוצה שלא נשרפת תחת קרני השמש שפוגעים בזכוכית מעט מתיש. אני מוכן, הרצון שלי שם, הצורך שלי מוצב בראש הפסגה, הכוונות שלי חדות וברורות. נכון, יש בי כעס, יש בי עצבים מתפרקים, הבעת הפנים שלי לפעמים משאירה אותה מקורקעת על ברכייך לחכות לליטוף על ראשך, אבל הקושי שלי בשינוי הדרך כבר נותן את אותותיו, זה כבר נראה כמו אתגר בלתי אפשרי לשנות בי קווי יסוד אלה. אני רוצה שתהיי שם לקבל כוח, שתהיי שם לפעמים להתפרק ממני, כי מעט מהשחרור שלי תלוי ביכולת שלך לספוג ולהכיל, היכולת שלך לרכך ולהיות ילדה טובה גם כשאני אוחז בעזות בצווארך עם ידי שמתהדקת מסביבך היא הכרחית. אני מוכן להיות עבור זו שתגיע עולם עשיר של גוונים אם תצליח לקבל את הגוון הכי שחור ועמוק שלי.
אחת עזבה, ועכשיו… אני מעט מתקשה לקום לחפש את זו שתוותר על מה שהייתה רק כדי להיות מה שתהיה, עבורי.
לא הייתי כאן כמה חודשים, ועכשיו כמו אגואיסט חסר תקנה אני חוזר כדי להתמלא שוב, בעצמי.