אני בעיצומה של השנה השישית.
השנה השישית שתיסגר בחקר מעמיק, בסקירה רחבה, של העצמי. הלבד. הרחבת מימדים של קירות הנפש, בצפייה פנימה. קולות חרישיים, פיתויים של זימה עטופים בחוסר משמעות. צלילים עמוקים, כמו סונר במעמקי האוקיינוס שנשלח בתדר לחפש ולמצוא עצמים בלב עומק הנפש.
קיימים בינינו כאלה, שמאמינים בליבם כי שבר של מראה מנבא את 7 שנות מזלם הרע שמגיע. אני בהחלט לא מאלה, מארג האמונות שלי הוא קצת יותר כמו הסימנים שמשאירה על העור רצועת עור התפילין, ותאמינו לי שזה לא פשוט ומוזר מאוד אזכור התפילין באתר שכזה, אבל מצד שני גם זו קשירה הרי, לא?
חרגתי, אחזור לרגע לאותה מראה, שהרי לא חייבת היא להיות זו הפיזית, אלא מראת המציאות יכולה להיות זו שנשברה. לראות לרגע חלקי מציאות מתפזרים אל מול עינייך ובכולם נמצא אתה.
אני בעיצומה של השנה השישית.
לחבר ולהחזיר את כל שברי המראה למקומם ולהדביק אותם בדם, בכוח, בעוצמה שקטה שלא תפורר אותם לרסיסים.
כל הכבוד לעוסקי הפרשנות, מעט זכו להיות תחת זכוכית מגדלת מעל המילים שלי, שרבים מהן לא זכו להבנה, אבל אין זו הבנה אבסולוטית. קצת כמו שאין זו משמעות אבסולוטית.