נמרח לך האיפור… גם התפאורה קצת מזויפת. גלגול לא רחוק לאחור מסגיר את זה ששיחקת עד לא מזמן בחול, בנית לך ארמונות, דמיינת שאת נסיכה מדברית קסומה. חלף לו רגע ואת עוד משחקת. החלל התמלא לרגע בשקט שסיקרן אותך, איזו דמות על הבמה אני רוצה שתשחקי? אדון במאי, את שואלת, יש הוראות חדשות או שהאמנת? מחכה למחיאות הכפיים, לקולות שדורשים הדרן.
גשי אל מאחורי הקלעים, אני אומר, שם, מול המטבחון, לחצי על הקומקום והרתיחי מים, פנייך אל הקיר השחור ורק לקולות של רתיחה מותר לך להאזין. תנשמי, אני ממשיך ואומר, הקשיבי לצליל הבעבוע, לקולות שבתוכך שמרתיחים בך תאווה ויצר, תניחי את כפות ידייך על הקיר ואל תתפתי להרגיש את הקור, תפשקי מעט את רגלייך, תרגישי את כיפוף הגב, תהיי ערה לשפתיים שבכזו קלות מתנתקות זו מזו. רגע קצר של רתיחה מתחיל להלום בך אט אט, מותר לך להאזין, והחובה שלך היא להרגיש איך לחיצת כפתור אחת גורמת לגלים של בעירה ואז לים סוער, בנקודת הרתיחה תקשיבי רק לרצון שמתפרץ לשבור ולקרוע את הסכר בין רגלייך, ובית החזה שעולה ויורד אל מרגלות הבטן שמכה גלים מורידה ומשפריצה בך רתיחה, כפות ידייך נשמעות לקיר שממגנט ונשארות לחוש בקור, שלא מעיד אפילו במעט את חום דפנות האש שמתגברת.
צליל קטן של נקישה,הקומקום הגיע לנקודת הרתיחה. תמזגי לי קפה בבקשה, שחור וחזק, בכוס זכוכית שקופה, שאוכל לצפות שוב, בך על הבמה, ממשיכה מכאן שוב בהצגה.
אבל הפעם באמת, אם אי אפשר למות בכאילו, אז גם בשביל לחיות צריך אמת.
תודה על הקפה, פעם הבאה חזק יותר.