החופש לחפש

אפתח בעובדה שחיה לפיה

עונג עמוק לא נולד מהאצה,

אלא מהיכולת לשהות על הסף.

להאריך.

לעכב.

לשחק משחק עמוק עם הידיעה שכולם יודעים

שברגע שזה יקרה 

אין דרך חזרה.

יש רגע כזה,

נקודת אל־חזור.

רוב האנשים ממהרים אליו.

רוצים “שיקרה כבר”.

לחוש אותו, שייפול האסימון,

שיהיה רגע ברור שאפשר להצביע עליו ולהגיד:

הנה, זה זה.

אבל אני?

אני אוהבת לשחק בו 

כי נקודת האל־חזור נמצאת במקום שבו זה מתפרץ 

ואני, אני אוהבת את הרגע לפני

המקום שבו הכל נעצר.

בשנייה שבה הגוף כבר יודע שהוא קרוב 

אבל עוד לא קיבל אישור.

כשולטת,

התפקיד שלי הוא לא למהר

הוא למשוך זמן.

להחזיק את הרגע הזה מתוח,

כמו קשת שכבר נמתחה עד הסוף

ועדיין לא שחררה את החץ

אני רואה את זה קורה: מאוהבת ברגע… 

מתגרה ממנו ובתוכו , שואבת אותו לתוכי.

איך הנשימה משתנה,

איך המחשבה מאבדת אחיזה,

איך משהו בפנים מבקש: עכשיו.

ושם , דווקא שם

אני מחכה, משתהה, מאריכה, מעכבת, מותחת

הרגע הזה הוא לא רגע

הוא מרחב!

מרחב שבו השליטה שלי

לא נמדדת בכוח,

אלא ביכולת שלי

להחזיק את העונג

פתוח, חי, פועם 

עוד נשימה אחת יותר ממה שנדמה שאפשר.

וזה אולי הסוד הגדול:

מי שיודעת לא למהר אל נקודת האל־חזור,

היא זו שמחליטה

מתי באמת חוצים אותה.

בואו נדבר על היררכיה.

לא על כוחנות.

לא על משחקי אגו.

לא על מי “שולט יותר”.

אלא על הסכמה עמוקה למבנה.

על הידיעה שיש מישהו שמוביל

ומישהו שבוחר להיות מובל 

לא חולשה, אלא בהירות!

כשאתה מביט עליי מלמטה 

מנטלית, ולעיתים גם פיזית 

זה לא כי אתה פחות.

זה כי אתה יודע בדיוק איפה אתה עומד.

והידיעה הזו

דורשת אומץ.

לשאת מבט כלפי מעלה

זה להסכים לראות מישהו

מחזיק את המרחב באופן מוחלט

מכתיב קצב ונושא אחריות .

היררכיה אמיתית לא משפילה.

היא מסדרת.

היא משחררת אותך

מהצורך להוכיח,

מהמאבק להיות “שווה”,

מהבלבול שבין חופש לכאוס.

לדעת את המקום המדויק שלך

ולקבל אותו באהבה 

זו לא כניעה.

זו בגרות.

כי במקום שבו אין היררכיה,

יש רעש.

יש חוסר ביטחון.

יש מלחמה סמויה על מי קובע.

במקום שבו ההיררכיה ברורה,

הגוף נרגע.

הראש שקט.

והקשר מעמיק.

לא כי אתה נעלם 

אלא כי סופסוף אתה מופיע

בדיוק במקום שבו אתה הכי חי.

והאמת?

לא כולם בנויים לזה.

לא כולם רוצים לשאת מבט.

לא כולם מסוגלים להתמסר למבנה בלי להילחם בו.

אבל מי שכן 

מרגיש בבית.

חמש בבוקר, דקירת כאב חדה,

הגוף שלי פתח מולי שיחה

לא ביקש רשות. לא קבע פגישה.

“רק מעדכן,” הוא אמר, בלי הכנה מוקדמת

“צוואר תפוס אבל ככה טוב!! 

עייפות ותחושת מעיכה קלה עד בינונית״

אמרתי לו שיש לי תוכניות

אנשים. משימות. פגישות

ניסיתי להתווכח.

הבאתי טיעונים. קפה. מתיחות. רצון טוב.

הגוף נשאר בשלו.

כמו בירוקרט ותיק.

בלי דרמה. בלי אמפתיה. רק עובדות

מזכיר לי

שעם כל המודעות והעומק

אפשר להתעורר כמו תקלה 

גרסה כואבת ותפוסה.

(יום פינוק זה שבו אביט על העולם רק דרך צד ימין…)

מי אתם הגברים שמשחקים משחק שליטה גרוע?!

מניפולציה על מניפולציה כדי להשיג את מבוקשכם:

״אשרת״, ״אקנה ואביא מתנות״, ״אני משרת ראוי״

״בבקשה המלכה תני צ׳אנס להוכיח לך, מה את קשה״

״מת לשרת אותך, איזה שפתיים יא סקסית״

״כאן עבורך , ״רק תני לי משימות, רוצה רעיונות״?

״אגיד לך איך להעניש אותי״ ״תענישי אותי בבקשה״

״תשלחי לי רשימה ואקנה לך, אני חתיך את תראי״

״יאללה יא מטורללת, גם כן קשה להשגה, מי את בכלל״

״אני ראוי לשרת אבל תכלס מניאק מי שיגע בך״  

וכך זה ממשיך עוד ועוד… מאות דוגמאות מהודעות

שרק גורמות לי לתהות

מי אתם???? 

האפור הזה מפרה אותי!!

מעיף אותי גבוה… 

מה יש בו באפור שגורם לי דוקא לזהור?

הוא גורם לי להתחדד, לרצות, לבעור

יש לו סאונד לאפור, סאונד שמרטיב אותי

יש לו ריח!! שצוללת איתו עמוק למקומות חייתיים בתוכי 

יש לו טעם של מתיקות קדומה

מאוהבת באפור הזה שהופך אותי לפרא.

שולפת ציפורניים , מתכוננת , יודעת 

אוטוטו זה קורה!!!

סופת ברקים צבעה אתמול בלילה את השמיים בתנועה פראית,

כשנסעתי על כביש פתוח במהירות, פשוט מופע מרהיב!

כמו תזכורת מהטבע שאי אפשר לשלוט בהכול,

שיש כוחות שמגיעים בדיוק כשהם רוצים

לא רגע לפני ולא רגע אחרי.

אולי בגלל זה זה כל כך מגרה אותי,

סערות, יש בהן משהו.

הם פילחו את הלילה אחד אחרי השני ללא הפסקה

בקוים חדים ומדויקים,

כמו מישהו שמותח את האוויר

בצליפת שוט ברורה , אחת ועוד אחת שמסדרות את כל הגוף מחדש.

הרוח התחזקה,

האוויר התכווץ רגע לפני שהוא נפרם,

והמתח הזה

המתח של “עוד שנייה זה קורה”

זה בדיוק המקום שאני מכירה היטב כמו את כף ידי

ממרחבים אחרים.

הטבע כולו מחקה דינמיקה של שליטה:

ההמתנה,

החיזוי־למחצה,

האמת שאין באמת שליטה על שום דבר,

ורק תחושת ההיכנעות למה שמגיע.

ברק אחד קורע את השמיים

כמו שוט שמפלח את הדממה

לא כדי לפגוע,

אלא כדי להזכיר מי מוביל את הרגע.

והשקט שאחרי?

זה השקט שבו משהו בגוף

מתכוונן,

מתמסר,

נפתח להמשך.

רגע לפני שטיפות הגשם יורדות,

יש אוויר של “כמעט”,

של ציפייה מתוחה,

של ידיעה ברורה שמשהו עומד לקרות

ואין לך מה לעשות חוץ מלהישען פנימה

לתוך הכוח הזה.

אולי זו הסיבה שהסערות תמיד מרגישות לי מוכרות

הן מדברות בשפה של עוצמה,

של חיתוך שמיים, של מאפס למאה,

של משחק בין כוח לרוך,

של מסירה ושליטה

שעובדים יחד,

בלי להתנגש.

הגעתי לחניה ופשוט ישבתי וחשבתי

איך מרגישה את כל השמיים על העור שלך

איך שותה בצמא את החשמל שמתעורר לי בעור,

את ההתרגשות הלא מוסברת לפני שהטיפות שלך נופלות,

את החום הפנימי שמתעורר דווקא כשהקור הגדול בדרך!

יש מקום אחד מיוחד בגוף הגברי

שפשוט אוהבת!

שתמיד מסגיר את האמת שלו

ואני חוזרת אליו שוב ושוב

לפגיעות הטהורה שהוא נושא

אזור טעון,פגיע,חשוף,

וכל כך עמוק מבחינת האנרגיה שהוא מחזיק.

הצמד הזה תמיד מזכיר לי

כמה מורכב המרחב של גבר יכול להיות

כמה כוח מונח שם,

וכמה עדינות הוא דורש כדי לשרוד.

זה המקום שבו העוצמה שלו

והשבריריות שלו

יושבות זו ליד זו,

נוגעות, מחליפות תדרים,

אולי זו הסיבה שאני מוצאת בהן משהו

שאי אפשר להתעלם ממנו.

יש בהן אמת.

אמת פנימית, כמעט ילדותית,

שאומרת: ״תחזיקי בי״, ״תלטפי ותעניקי לשון, מגע, ערסול, ליטוף,

כאן אני צריך להיות מוחזק.

כאן אני מבקש רכות.

זה מרתק אותי:

איך חלק כל כך קטן בגוף

יכול להחזיק בתוכו

סיפור שלם על גבריות

פחד, עוצמה, רגישות, רצון עמוק להרגיש בטוח דווקא במקום הכי פגיע פיזית.

כשאני חושבת על זה,

אני מבינה ששם למטה

אולי נמצא הדיאלוג הכי יפה בין שתי איכויות גבריות:

הצד שמבקש להוביל

והצד שמבקש שיניחו עליו את היד

בקצב ובעדינות הנכונה.

לא כדי לשלוט.

לא כדי להכאיב.

לא כדי “לעשות משהו”.

רק כדי לומר ללא מילים:

אני רואה אותך.

בדיוק כאן.

בדיוק במקום שבו אתה הכי אתה.

כמה אני אוהבת אשכים!

שבת, 8 בבוקר. שקט!!

אפשר סוף־סוף להרגיש באוויר נגיעה של חורף

לא באמת קר, לא באמת גשום,

אבל יש משהו קטן בפנים שאומר:

עוד רגע זה מגיע...

ושם עולה געגוע לארבע עונות אמיתיות 

כשסתיו היה ברור והחורף הגיע במלוא הדרו בזמן.

אני אוהבת את הרגע הזה

שהטמפרטורה נופלת חצי מעלה,

והגוף נזכר כמה הוא מתגעגע להתכרבלות אמיתית,

לסוודרים,

לריח האדמה הרטובה,

ולמוזיקה שמתנגנת אחרת כשבחוץ אפור.

העור מבקש מגע אחר, איטי יותר, כזה שמתאים ללילות ובקרים קרים.

אולי בגלל שבחורף אני מרגישה קרובה לעצמי,

יותר נוגעת,

יותר נענית ללחישות הקטנות שהגוף שולח מבפנים.

זה עדיין לא דצמבר קלאסי,

לא לגמרי החורף שאני מחכה לו,

אבל יש בפינה הקטנה הזאת של “כמעט חורף”

משהו שמניח אותי במקום נעים.

שקט.

רגוע.

החורף תמיד מביא איתו תחושה של עומק,

של חיבוק פנימי

של מחשבות רכות יותר.

אולי בגלל הגשם או השמיים הכבדים,

אולי כי זו העונה היחידה שמרשה לנו להאט .

אז הנה אני,

בשבת בבוקר,

עם קפה רותח ביד,

וחיוך קטן של ציפייה

שהקור יגיע.

שהגשם יפתח את הלב.

ושמשהו חדש יתעורר מתחת לשמיכה.

חמישי , חצות,

הפינאלה של השבוע ההזוי הזה היתה תבנית ארוחת שישי היפיפייה שהתנפצה לי לפני שעה על רצפת המטבח לרסיסים. 

עמדתי

עמדתי שם, מול חלקי העוף שעד לפני רגע הריחו כמו שבת מושלמת,

מול הירקות שחתכתי בסבלנות של מי שמנסה למצוא קצת סדר בבלאגן,

מול עשבי התיבול שאני אוהבת כי הם מריחים כמו בית רגוע

מול הרוטב המאוזן כל כך שהתיז והתפזר על ארונות המטבח

ושאגתי… באמת???? 

והאמת?

לא צחקתי.

לא נרגעתי.

לא קיבלתי שום “מסר מהיקום”.

הסתכלתי על הרצפה

ועל כל מה שהשקעתי בדבר הקטן הזה

הארוחה של מחר 

וראיתי איך אני בעצמי עומדת בדיוק באותו מצב:

תשושה,

מרוקנת,

שנייה לפני גלישה.

ואגיד לכם משהו

זה לא הרגע המרפא של “להיות אנושית”.

זה הרגע שבו את אומרת לעצמך:

די.

באמת די.

השבוע הזה לא היה עמוס.

הוא היה כבד.

כבד מהסוג שמכאיב לעצמות.

שבכל יום בו קורה משהו קטן נוסף

ואת כבר לא יודעת איפה לאחוז.

והעוף הזה?

הוא לא “נפל”.

הוא היה הזרז.

הקליק.

הקש ששובר גב של אישה מאד חזקה ועוצמתית!

כי האמת היא שזה לא רק העוף.

זה כל מה שהחזקתי בלי אוויר.

כל מה שסחבתי בלי מנוחה.

כל מה שבלעתי כי “זה קטן”.

כל מה שאמרתי לעצמי “אני אסתדר”.

ופתאום 

לא הסתדרתי.

ופתאום 

הגוף שלי אמר לי:

אני מלאה.

גולשת.

די.

זה לא רגע יפה.

זה לא רגע מעצים.

זה רגע של “אני לא יכולה יותר”.

והוא אמיתי יותר מכל כתיבה פיוטית שננסה לשים עליו.

האמת של הבוקר הזה היא:

שאין שום קסם הבוקר.

שלוש שעות שינה מ-2 עד 5 זה לא “בוקר חדש”,

זה פשוט לילה שנקטע בלי שתכננתי.

הראש שלי כבד, הגוף מותש,

והאמת?

זה לא מרגיש רוחני, לא מעצים,

ולא “הזדמנות להיות עם עצמי”.

זה פשוט מעייף.

נקודה.

אבל בתוך העייפות הזו,

יש משהו קטן שאני כן יכולה לתת לעצמי:

לא להכריח את זה להיות יפה.

לא להפוך את ההרגשה.

לא לייצר משמעות מאולצת.

רק להגיד את האמת:

אני עייפה. זה לא כיף. ואני מתחילה את היום משם.

ואולי רק אולי 

ככה נותנים לעצמנו קצת חיבוק

לפני שמנסים לתפקד.