זה התחיל כמו שגרה.
תור חודשי ללק ג’ל.
שאלה קלילה באוויר הבוקר: “איזה צבע כדאי לי לעשות היום?”
התשובה שלו הייתה חדה, מדויקת, מעוררת:
“אדום. נועז. זנותי אפילו על הציפורניים הארוכות שלך, כשהן יהיו עליי כשתחרטי ותגרפי לי את הגב.״
היתה בזה פקודה עדינה, עטופה ברצון גברי
ואני שדווקא אוהבת לבחור, לשלוט ולהחליט
מצאתי את עצמי ממש רטובה מהרעיון של לרצות אותו.
ישבתי שם על הכיסא ואמרתי לה “אדום. הכי אדום שיש לך״.
בשבילו אבל גם בשבילי.
כי לא רק צבע, זו בקשה, רצון. שליטה עדינה שגולשת לחיים עצמם והתגובה שלי הייתה כן עם חיוך
לא “כן” פסיבי אלא כן בוחר ומשתוקק.
יש משהו בעונג הזה, כשהמיניות יוצאת מהחדר ופורצת אל השגרה,
כשמחווה קטנה כמו גוון נצבעת בכוונה גדולה.
שלחתי לו מהאוטו תמונה של הידיים שלי.
האצבעות שלי.
הציפורניים שלי.
כמה כבר מדמיינת אותן על העור שלו.
על הצוואר.
על התחת.
על הזין.
והתגובה שלו…
היא הייתה הסיפתח לערב שלם שבו האדום שלי הפך לשריפה.
