לפני שבועיים. יום שבת, 13 ביוני 2026 בשעה 12:28
פחד
מילה אחת.
הרגש שכולנו מכירים.
הרגש שכמעט כולנו מסתירים.
הרגש שמנהל הרבה יותר מהחלטות החיים שלנו ממה שאנחנו מוכנים להודות.
פחד תמיד דורש את אותו הדבר:
להחליט אם הוא יהיה הנהג או רק נוסע ברכב.
לאחר אינספור שיחות פה יכולה לומר
הנושא הוא לא הסקס
הוא לא שליטה והוא לא כאב
אחרי שנים של התבוננות באנשים, בפנטזיות, בסודות ובווידויים, אני חושבת שהדמות הראשית פה היא בכלל אחרת
פחד
לפעמים הוא מגיע לבוש בביטחון עצמי.
לפעמים הוא מגיע מחופש ליוהרה.
לפעמים הוא מתחפש לניסיון.
לידע , לשליטה.
ולפעמים הוא מגיע עירום לגמרי.
רועד , מבוהל.
מבקש שלא יראו אותו.
האישה שחולמת כבר עשרים שנה פנטזיה שהיא לא העזה לומר בקול.
הגבר שלא מצליח להודות שהוא כמה להיות מוחזק.
האדם שמפחד לגלות מה באמת מדליק אותו.
זה שחושש שאם ייחשף, יינטשו אותו.
זו שמפחדת שאם תגיד את האמת, יסתכלו עליה אחרת.
כולם חושבים שהם הגיעו לדבר על תשוקה.
אבל בדרך כלל הם הגיעו לדבר על פחד.
הפחד לא גר רק בסקס, בקינק, בסטיות
הוא גר בכל מקום.
הוא גר בזוגיות שלא עוזבים.
בקשרים שלא מתחילים.
במילים שלא נאמרות.
בחלומות שנקברים חיים.
הוא גר בכל אותם מקומות שבהם אנחנו מעדיפים לחיות חצי חיים במקום להסתכן בחיים שלמים.
וזה מה שהופך את המקום הזה פה למקום כל כך מעניין.
לא בגלל מה שקורה בו. אלא בגלל מה שהוא חושף.
כי ברגע מסוים כבר אי אפשר להמשיך לשקר.
אי אפשר להסתתר מאחורי תפקידים ותדמית
וחייבת להישאל שאלה
ממה אני באמת מפחד ?
מהגינוי? מהדחייה? מההשפלה? מהבדידות? מהחופש?
כנראה זו הסיבה שכל כך הרבה אנשים מעדיפים כלוב שהם מכירים על פני דלת פתוחה.
הרי אם הדלת פתוחה באמת, כבר אין את מי להאשים.
אין את מי להאשים על החיים שלא חיינו.
על האהבות שלא העזנו.
על האמיתות שלא אמרנו.
על התשוקות שהחנקנו.
על הבחירות שלא בחרנו.
פחד הוא לא האויב הגדול של החיים.
הוא גם לא השטן.
הוא פשוט מנהל גרוע.
וכמו כל מנהל גרוע, הבעיה מתחילה כשהוא מקבל יותר מדי כוח.
כשהוא מפסיק להיות יועץ ומתחיל להיות מקבל ההחלטות.
אני לא מכירה אנשים חסרי פחד.
אני גם לא בטוחה שאני רוצה להכיר.
אני מכירה אנשים שהחליטו להפסיק לתת לו לנהל אותם.
וזה, בעיניי, כל הסיפור.
לא רק בכלוב.
בחיים.
