חצות
הרגע הזה שבו יום נגמר ושנה מתחילה
48
אני לא עושה מזה דרמה, אבל גם לא מדלגת מעל זה.
אני עומדת בדיוק שם.
לא שיכורה מרגשות, לא מתפרקת,
אבל גם לא מספרת לעצמי סיפורים יפים
יש רגעים כאלה
שבהם אי אפשר לברוח מעצמך.
הכול ממשיך כרגיל בחוץ אבל בפנים משהו נעצר רגע ושואל:
איפה את באמת?
השנה הזו היתה לא פשוטה, היא הורידה שכבות
הראתה לי איפה אני חיה באמת,
איפה אני מתפשרת בשקט.
איפה אני נוגעת,
ואיפה אני רק עוברת ליד.
אני כבר לא מחפשת ריגושים גדולים.
אני מחפשת דיוק.
דיוק במבט, דיוק במגע,
דיוק באהבה ,כזו שלא מתנצלת על עצמה,
שלא מתקיימת רק ברווחים שבין חיים אחרים,
כזו שיש לה גוף ,שיש לה מקום.
שיש לה נוכחות שאי אפשר לפספס.
אני בת 48.
והגוף שלי יודע.
הלב שלי יודע.
אני רוצה להרגיש עד הסוף.
לא רק לחשוב, לא רק להבין
להרגיש ולא לחיות חצי סיפור ולקרוא לזה חיים שלמים.
אז אני נכנסת לשנה הזו עם הבטחה אחת קטנה לעצמי:
אם כבר לחיות אז לא על יד.
לא ליד.
בתוך.