יש רגע כזה שבו מבינים
שלא כל מה שנראה כמו שליטה הוא חירות,
ולא כל מה שנראה כמו כניעה הוא עבדות.
אנחנו גדלים על סיפור מאוד ברור:
להיות חופשיים זה לבחור, להחליט, לשלוט, להנהיג את עצמך.
להיות עבד או שפחה זה לאבד את עצמך בתוך מישהו אחר.
אבל הגוף…
הגוף מספר סיפור אחר לגמרי.
כי יש עבדות שקטה, מנומסת, מתורבתת
כזו שבה את “חזקה”, “עצמאית”, “לא צריכה אף אחד”,
אבל בפנים
אסור לך להתמסר.
אסור לך לרצות יותר מדי.
אסור לך לאבד שליטה.
זו עבדות.
עבדות לפחד.
יש חירות אחרת מסוכנת יותר.
כזו שלא מדברים עליה ליד שולחן החג.
חירות שבה בוחרים להישען,
לבקש,
להיחשף,
להיות מוחזקים
חירות שבה נכנסים למרחב של שליטה וכניעה
לא כי חייבים אלא כי רוצים.
ושם קורה הפרדוקס:
דווקא כשאנו מרשים לעצמנו להיכנע ולשחרר אחיזה,
לתת למישהו לגעת בך מעבר למילים
אז מתגלה שיא החופש
כי זו לא כניעה שמוחקת אותך.
זו כניעה שמגלה אותך.
זו לא עבדות לאדם,
זו חירות מהפחד
להיות כל מה שאני.
ובין מצרים שלך
המקומות הצרים, הסגורים, הנשלטים מדי
לבין היציאה לחירות,
יש רגע אחד כמעט בלתי נראה
הרגע שבו כדאי לשאול את עצמנו בכנות
איפה אנו באמת בוחרים,
ואיפה אנו פשוט מפחדים?
והאם יש בי נכונות לפחות לרגע אחד,
להוריד את השריון…
ולתת לגוף שלי להוביל אותי החוצה.