עשר בלילה.
כולם כבר עוברים למצב שינה.
אבל אצלי — זה הרגע שבו משהו מתחיל לבעור.
הראש רגוע.
הגוף דרוך.
והמחשבות הולכות ישר אלייך.
לא אלייך הספציפית —
אל כל אחת מכן,
הנשלטות השקטות,
הטובות,
המרצות,
הילדות הרגישות שמסתכלות על עצמן במראה
ולא תמיד מבינות כמה הן צריכות…
להיות מוחזקות.
אתן כותבות יפה, מדברות על צורך,
משתמשות במילים כמו "התמסרות", "גבולות", "משמעת".
אבל אני לא כותב פוסטים כדי להרשים.
אני לא כאן בשביל ללטף את האגו של אף אחת.
אני כאן —
כדי להחזיק.
כדי ללמד אותך לעמוד דום גם כשאת רועדת.
כדי לראות את המבט שלך משתנה
כשאת מבינה שאין יותר בריחה.
את לא תצטרכי לבחור.
את רק תצטרכי לציית.
אני אדע מתי זה קשה לך.
ואני דווקא שם — לא ארפה.
לא אקל עלייך.
אבל לא אעזוב אותך.
כי מה שמדליק אותי זה לא כאב,
זה לראות אותך נושכת שפתיים,
מחזיקה מעמד,
ונמסה מלהרגיש שיש סוף־סוף מישהו מעלייך.
ולפעמים…
זה קורה עוד לפני שנגעתי בך.
—
Masterofspank@
מי שצריכה — תרגיש.
ומי שלא — אולי עדיין לא מוכנה.