היא נכנסה בדממה.
בלי הרבה מילים, רק עם עיניים שאומרות: "אני יודעת למה באתי."
אני מצמיד אותה לקיר.
בלי שאלה, בלי רשות הגוף שלה כבר יודע.
אני כורך את הידיים שלה לאחור, קושר בקשר כפול.
היא נושמת חזק, הפה פתוח, והעור מצמרר ממתח.
אני מלטף את הגב שלה מלמעלה עד הישבן ואז מצליף.
לא בבת אחת.
אלא לאט.
אחד.
היא נאנחת.
שתיים.
הגב שלה מקשית כמו קשת.
שלוש.
היא לוחשת בקול חצי שבור: "עוד…"
"ילדה טובה," אני לוחש לה.
אני חובט לה את הישבן עד שהוא בוער, סימנים בצורת אצבעות.
עכשיו היא שלי.
ככה אני מסמן טריטוריה בצלילים, בחריטה, בזיעה.
היא רטובה, נמסה לתוך עצמה, עייפה ולא מסוגלת לחשוב.
אבל היא גם הכי חדה שהייתה.
החבלים מחזיקים אותה בדיוק כמו שצריך יציבה, חשופה, נוזלת.
הידיים שלי גולשות מהמותן אל בין הרגליים.
חמה, רועדת. פתוחה אליי כמו תפילה.
"לא גומרת בלי רשות."
היא נושמת מהר, הראש נזרק לאחור.
אני משחק איתה בקצב
אצבע אחת. שתיים.
עדינות. תוקפנות.
היא נוזלת לי על האצבעות.
אני לוחש לה באוזן:
"שלוש שניות. אם לא תספיקי – הלך."
היא גונחת.
"…אחת… שתיים…"
הגוף שלה נמתח, מתכווץ, נצמד
אליי.
"שלוש."
והיא מתפרקת.
בול.
על הפקודה.